1. הדיאלקטיקה המקראית יסודה בעובדה שהאדם הראשון איש ההדר, השלטון וההצלחה, והאדם השני, איש האמונה הבודד, איש הציות והכשלון, אינם שני אנשים שונים הנמצאים בעימות חיצוני כ"אני" מול "אתה" אלא איש אחד השרוי בעימות בתוך עצמו. האדם הראשון עומד מול "אני" האדם השני. בכל אדם מצויים שני אישים, האדם היוצר ובעל ההדר והאדם השני הנכנע והענו.

הרבנית רחל לוינגר 16.12.19

איש האמונה (3

 

  1. 1. הדיאלקטיקה המקראית יסודה בעובדה שהאדם הראשון איש ההדר, השלטון וההצלחה, והאדם השני, איש האמונה הבודד, איש הציות והכשלון, אינם שני אנשים שונים הנמצאים בעימות חיצוני כ"אני" מול "אתה" אלא איש אחד השרוי בעימות בתוך עצמו. האדם הראשון עומד מול "אני" האדם השני. בכל אדם מצויים שני אישים, האדם היוצר ובעל ההדר והאדם השני הנכנע והענו. כפי שתיארנו אותם מבחינה טיפולוגית דעותיהם אינן תואמות שיטותיהם שונות דרכי החשיבה שלהם נפרדות... ועם זאת , ככל שיגדל הפער הזה, כל אחד מאתנו חייב להזדהות עם אישיות כוללת הנושאת באחריות הן כיצור בעל הדר והן כיצור בעל ברית.

 

2.האדם הראשון בן ימנו, המצליח ביותר במפעלו הקוסמי בעל ההדר, מסרב להתייחס בכובד ראש אל השניות שבאדם והוא מנסה להכחיש את שאינו ניתן להכחיש, היינו שקיים על ידו או בתוכו ממש אדם אחר. מתוך שהוא דוחה את האדם השני, נמצא שהאדם בן ימינו מבטל את קהילת האמונה ובעלת הברית כדבר מיותר שאבד עליו הכלח.

כדי למנוע כל אי הבנה, רואה אני לציין כי אינני עוסק בחיבור זה באתיאיזם הוולגארי וחסר ההשכלה המטופח באורח מכוער ביותר על ידי הקהילה הפוליטית הטבעית המכחישה את ערכו העל טבעי והמיוחד של האדם. אני מתייחס כאן אל האדם המערבי המשתייך אל הדת המאורגנת והתומך בנדיבות במוסדותיה. הוא נמצא כיום בסכנה פן יאבד את תודעתו הדיאלקטית ויזניח לחלוטין את הקיטוב המיטאפיסי הטבעי באדם... האדם בעל ההדר רואה בתודעתו הדיאלקטית משא כבד מדי, המפריע לו בשאיפתו לאושר ולהצלחה, ולכן הוא נכון להסיר מעל עצמו את התודעה הזאת.

 

 

  1. ככל שיהא חבר מסור ונאמן הוא אינו משתייך לקהילת אמונה וברית אלא לקהילה דתית. שני סוגי הקהילה רחוקים זה מזה כמרחק שני סוגי האדם. בעוד שקהילת האמונה והברית חדורת שאיפה לחיים של גאולה, הרי הקהילה הדתית מתמסרת להשגת כבוד והצלחה ובכך דומה היא לכל שאר סוגי הקהילות כגון הפוליטית המדעית האמנותית שהן יצירותיו של האדם הראשון ואשר כולן תואמות אותם דפוסי מיבנה הסוציולוגיים. הקהילה הדתית היא איפוא קהילה פעילה שיש בה שני אישים אך נעדרת ממנה האישיות השלישית. תכליתה העיקרית היא לקדם את האינטרסים – לא להעמיק ולטפח את ההתחייבויות - של האדם המעריך את הדת במידה שהיא מועילה לו והרואה במעשה הדתית ענין העשוי להרבות לו אושר.

 

  1. האדם המצליח רוצה להיות שליט לא רק בעולם החומר כי אם גם בעולם הרוח . הוא אינו שואף רק להצלחה חומרית אלא גם להישגים של ערכים ואידיאות... האדם הראשון אינו רק שכל יוצר החותר ללא הרף קדימה אלא גם שכל מתבונן המביט אחורה והמעריך את פעלו, ובכך הוא מתדמה לבוראו, אשר בתום כל שלב במעשה הבריאה התבונן במעשהו וסקר אותו...

 

  1. אולם, בשלב זה מתחיל להתפתח משבר ביחסים בין איש האמונה ובין איש ההדר...

ברם הרמוניה זו לעולם לא תושג מפני שאיש האמונה אינו איש של פשרות והתחייבות הברית שלו אינה ניתנת לניתוח שכלתני ואינה ניתנת במלואה לתרגום לאספקטים תרבותיים...

 

  1. במאה הנוכחית, בה הצליח איש ההדר במעשי כיבוש כבירים, הורע המצב ביותר. איש ההדר פיתח מידה דימונית: הוא תובע לעצמו כח בלתי

 

 

מוגבל ואפילו את האינסוף עצמו. גאוותו אינה יודעת כמעט גבול, דמיונו יהיר והוא שואף לשלטון שלם ומוחלט על הכל.

 

  1. למרות העובדה שהאדם המערבי נמצא במצב רוח של ערגה, הוא איתן בדעתו לא לקבל על עצמו את העול הדיאלקטי של האנושות. הוא חש בבירור שהוא עקר ברוח, כי מבחינה אמוציונלית הוא מאוכזב, וכמו המלך הזקן של קוהלת הוא מכיר בטרגדיה שלו. אבל מצב רוח זה של התבוננות אינו מעורר אותו למעשה גבורה. ודאי, הוא בא למקום של תפילה. הוא שומע

הרצאות על הדת והוא מעריך את הטקסים, אבל הוא אינו מחפש אמונה, על כל הייחוד והשוני שבה אלא תרבות דתית. הוא אינו חותר לקראת הגדולה הטמונה במעשה ההקרבה אלא בנוחיות של שלוות הנפש. הוא רוצה חווייה אסתיטית ולא חווייה של ברית, נימוס חברתי ולא צו אלוקי. כללו של דבר הוא מבקש למצא באמונה את הדבר שאינו יכול למצא במעבדה או בטרקלינו העשיר. מעשיו נאים, אבל עדיין אינו מוכן לחוויית אמונה כנה התובעת מן האדם שיתמסר כולו ללא שיור לאלוקים....

 

  1. האדם המערבי עומד על דעתו, באופן שטני שהוא צריך להצליח. אולם למרבה הצער הוא רוצה להצליח אפילו בהרפתקתו עם האלוקים. אם הוא מוסר את עצמו לאלוקים הוא מצפה לתגמול. אף הוא כורת ברית עם ה' אבל זהו ברית של עסק. באורח פירמיטיבי הוא מבקש לעסוק בחליפין של "טובת הנאה" וסחורה. לדידו, מחווה האמונה היא ענין של שמור לי ואשמור לך והיא משקפת את הפילוסופיה של איוב אשר הובילה לאסון... לפיכך דורש האדם המודרני שהאמונה תתאים את עצמה למצב הרוח ולמזג של הזמנים המודרניים. אולם מעשה האמונה עצמו אינו משתנה, כי הוא חורג

 

 

מגבולות הזמן והחלל... אין האמונה מתנסית כתוצאה של תהליך מתפתח ומתגלה או כדבר שנוצר על ידי המחווה התרבותית היוצרת של האדם, אלא כדבר שנמסר לאדם כאשר גבר עליו כוחו של האלוקים. מגמתה העיקרית היא הגאולה מן המיגבלות של חיי השעה ובעיקר מן התנודות  של הזמניות... הוא אינו מבחין בכך שהמציאות של כוח האמונה העשויה לשחרר את האדם המודרני מן החרדה ומתסביכים הנירוטיים ולסייע בידו לתכנן את האסטרטגיה של אורח חיים של הדר, נינתנת להשגה רק אם מחווה האמונה עומדת בפני עצמה, מחוץ לזרם המהיר של תמורות חברתיות-תרבותיות, וכשרואים בה דבר של קבע שאינו ניתן לשינוי. אם מחווה האמונה תשוחרר מן העוגן המוחלט שלה עד שהיא תשוט במים האדירים של תמורות היסטוריות, יופקע ממנה מידותיה הגואלות והמרפאות.

 

  1. 9. Sklare Marshal and Greenblum . Joseph, Jewish Identity on the Suburban Frontier: A Study Group in an Open Society, p.57:

 

A more rewarding approach is to think of our respondents' ritual pattern as emerging from the pull of two forces: (a) the pervasive impact of the modern, Christian, secularist environment and (b) their desire to express Jewish identity and continuity in familiar forms… Five criteria emerge as important in explaining retention of specific home ritual: (1) is capable of effective redefinition in modern terms, (2) does not demand social isolation or the adoption of a unique life style, (3) accords with the religious culture of the larger community and provide a "Jewish" alternative when such is felt to be needed, (4) is center on the child and (5) is performed annually or infrequently.

 

 

 

  1. למרבה הצער האדם הראשון המודרני מסרב לקבל את הבשורה המיוחדת הזאת אשר עשויה לקשור אותו אל התנועה הדיאלקטית והוא דבק מתוך קנאות בתפקידו הבלעדי כאדם בעל ההדר, והוא דורש שהאמונה תיכנע לאינטרסים החולפים שלו. בשורת התרבות משתנית תדיר בחלוף העיתים, עם תמורות באקלים הרוחני, תודעות במצבי רוח ערכיים ועליית צרכים חברתיים. כאן מסתיים דו השיח בין איש האמונה ואיש התרבות, מיד לאחר שמסיים האדם השני המודרני את מלאכת תרגום הדת לשפת תרבות, והוא מתחיל לדבר בלשון האמונה "הזרה" הוא חש שהוא בודד, מוזנח, בלתי מובן, ועיתים אף משטה בו האדם הראשון, היינו הוא עצמו.

 

  1. 1 כן, בדידותו של איש האמונה בימינו היא מסוג מיוחד. הוא מתנסה לא רק בבדידות מהותית אלא גם בבדידות חברתית , כל אימת שהוא מעיז לבשר את בשורת האמונה האמיתית. אלה הם ייעודו ומצבו ההיסטורי האנושי של האדם הנפגש עם הנצח ואשר למרות הכל, ממשיך בעקשנות להביא את בשורת האמונה אל איש ההדר.

 

 

  1. האדם ועולמו, עמ' 41:

אנו הרבנים השתדלנו כל הימים לסגל לעצמנו דמויות – תבניות שונות – היינו מטיפים, נואמים, מארגנים ויוזמים, פסיכיאטרים וסוציולוגים, ניסינו להצליח כמלומדים, כעיתונאים ואנשי פרסומת. אולם בסופו של דבר לא הצלחנו מפני שחסר היה לנו הביטחון העצמי, והיינו תולים עצמנו בדעות של אחרים, ביחסם ובתגובותיהם. מכיר אנוכי רבנים רבים המסורים בכל נפשם לתפקידיהם וליעדיהם. אלא שהדברים נפגמים לא פעם, על ידי כך שהרבנים טורחים אגב עבודתם לקבל גושפנקא והרמנא גם מצד החברה. אולם דרך רבנית כזו אין בה מועיל כלל וכלל. הרב מוכרח להיות רב במלוא מובן המושג – רב ולא שום מישהו אחר ושונה. אין הרב כל יכול המסוגל לעסוק בהרבה מקצועות ונושאים. אסור לו לטרוח כדי להיות מרוצה לכול בפועל ממש

 

 

13.שם, עמ' 43-44:

 

בודדות ולבדיות נבואית הן תוצאה של ריחוק כריזמטי וזרות נבואית, אי נחת מקהל שאינו יורד לסוף דעתם הנבואית, קהל שחי וקיים בלעדי חתירה ליעד חיובי... הבדידות הנבואית נובעת מתוך מחויבות למטרה עליונה אחת, מהשקפת עולם שאינה מובנת כהלכה על ידי הציבור. אדם מרגיש עצמו בדד ולבד כשאין הוא מסוגל להפעיל את כוחו והשפעתו לבוא בשיח ושיג עם הבריות... גם בעידן שלנו מתרחשת לא פעם תחושת הבדידות והלבדיות, כאשר מתחיל האדם להרגיש כי אין בו מועיל לקהל, כי נתייבש בו מעיין היצירתיות והפעילות. ואולם הלבדיות והבדידות הנבואית אינן תוצאה של תחושת יובש רוחני. אדרבא נהפוך הוא הבדידות כאן היא תוצאה ישירה של הרגשה קשה באי היכולת להעביר אל הזולת את העושר הרוחני ואת המסר הנבואי הנשגב שהנביא מסור לו כל כולו....

 

  1. 1 מלכים א יט, יט-כא:

 

וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חרש שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר. ויעבר אליהו אליו וישלך אדרתו אליו. ויעזוב את הבקר וירץ אחרי אליהו ויאמר אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך. ויאמר לו לך שוב כי מה עשיתי לך. וישב מאחריו ויקח את צמד הבקר ויזבחהו ובכלי הבקר בשלם הבשר ויתן לעם ויאכלו. ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו.

 

  1. 1 אלישע היה נציגה הטיפוסי של קהילת ההדר. הוא היה בנו של איכר עשיר, בעל נכסים, אשר האינטרסים שלו היו מרוכזים בענייני חיי שעה, בנכסים חומריים כגון יבול, בקר ומחירי השוק. מטרתו הייתה הצלחה כלכלית ושאיפתו עושר חומרי. המקרא מתאר אותו כיעיל מוכשר ומעשי, בדומה לאיש עסקים מודרני. כשאליהו פגש אותו הוא היה עסוק בפיקוח על עבודתם של העבדים. הוא היה אצל העבד השנים עשר משום שכך היה יכול לפקח על עבודתם של כל שאר העבדים.

 

  1. 16. מה היה משותף בין איש ההדר הזה ובין אליהו, הנביא הבודד בעל הברית, הנאבק למען האלוקים, יריבם של מלכים, שהתהלך כזר ברחובותיה הסואנים של שומרון לצידם של תפארת וגדולה מלכותיים, ששל את ערכם של כל הדברים אשר כלפיהם התחייבו בני דורו, שהוכיח את החוטאים, דרש את חוק ה' וניבא את זעמו? איזה קשר היה יכול להיות בין איכר אדיש שנהנה ממשקו ובין איש בעל אדרת שער שהגיע מאי שם ואשר נעלם במעטה של מיסתורין?

 

  1. 17. ואף על פי כן הקריאה חדרה אל האיכר חסר הדמיון והמרוכז בתוך עצמו. לפתע נפלה עליו אדרתו של אליהו... הוא נפגש עם האלוקים וחש במגע המהפך של יד ה'... תוך רגעים נעלם אלישע הישן והופיע אלישע חדש. במקום איש ההדר בא איש הברית. הוא נכנס לתוך עולם רוחני חדש אשר בתוכו לא נודעה משמעות להבדלים מסורבלים של מעמד, לא נועד בו כל תפקיד לעושר, ותודעה אוניברסאלית ומוארת של "אנחנו" באה במקום תודעה זעירה ומוגבלת של "אני". ה"איכר" לא דאג עוד לשוורים...שוב לא התעניין באותם הדברים שהיו לו מקודם כה חשובים. הוא שחט את השוורים והאכיל את הבשר לעבדים הרעבים שעיבדו את הדמה בשבילו, ואשר עד לפגישה עם אליהו, הוא נהג בהם בזלזול. יתירה מזו, איש הברית ויתר על קשרי המשפחה שלו. הוא נפרד מאביו ומאמו ועזב את ביתם לצמיתות... אולם עזיבתו של אלישע מן ההדר לא הייתה סופית. הוא הלך בדרך הדיאלקטית של נביאינו. לאחר מכן, כאשר השיג את שיא האמונה... הוא חזר אל החברה כמשתתף בענייני המדינה, כיועצם של מלכים וכמורה לקהילת ההדר. האלוקים ציווה לו לשוב אל העם...הוא היה שליח ה' שנשא, כמו משה, שני לוחות שהייתה בה בשורת הברית. פעמים הרבה הוא חש באכזבה ובתסכול מפני שדבריו נדחו בזלזול. אולם מעולם לא התייאש ולא נכנע... אכן אלישע היה בודד אבל בבדידותו הוא נפגש עם "האחד הבודד" וגילה את העימות המיוחד ובעל אופי הברית של האיש הבודד עם האלוקים השוכן במרחקי הבדידות הטרנסצנדנטית.