ניתן להצביע על שתי תורות בסיסיות בדבר מוסד הנישואין. האחת מפתחת מערכת ערכים המופנית כלפי חוץ ומוצאת את משמעותם של הנישואין מחוץ לזיווג, בעוד שהאחרת מפתחת מערכת ערכים אימננטית ומגלה את משמעותם של הנישואין בהם ובתוכם.

הרבנית רחל לוינגר 13.01.20

הנישואין - הרב י"ד סולובייצ'יק

קטעים נבחרים מתוך הספר "אדם וביתו"

 

 

  1. ניתן להצביע על שתי תורות בסיסיות בדבר מוסד הנישואין.

האחת מפתחת מערכת ערכים המופנית כלפי חוץ ומוצאת את משמעותם של הנישואין מחוץ לזיווג, בעוד שהאחרת מפתחת מערכת ערכים אימננטית ומגלה את משמעותם של הנישואין בהם ובתוכם.

על פי חסידי התורה הראשונה יש בנשואין מחויבות לקדום טובתה של הקבוצה אשר השרדותה היא המטרה העליונה שמבקש הזוג הנישא להשיג…..הדבר המשמעותי בתורה זו הוא הרעיון כי הקולקטיב הוא ריבון על הפרטים שבו וכי הנשואין מעמידים למעשה שני אנשים לשרותה של החברה.

היא שוללת את היחיד והמיוחד שבנישואי הזוג האנושי, היא רואה זיווג כזה במסגרת התוכנית הטבעית של כלל היצירה ומשווה אותו לתהליך ההאבקה בעולם הצמחים או להזדווגות העונתית בממלכת החי ….

 

  1. התורה בדבר מערכת הערכים האמננטית מעבירה את מרכז הכובד מן החוץ אל תוך האיחוד שבנישואין. בהתאם לכך, ערכם העיקרי של הנשואין איננו נעוץ בתועלת שהקולקטיב מפיק מהם, אלא בזה שהם יוצרים חוייה אישית המעשירה ומעצימה את חייהם של שני האנשים שנמשכו זה לזהבני אדם ממשיכה וטוענת תורה זו צמאים לאהבה ולידידות…פריה ורביה לפי פילוסופיה זו אינה הציר העיקרי…נשואין שאינם מעמידים ולדות מקודשים בדיוק כמו נשואין שבורכו בפרי בטן כיון שמשמעותה של האחדות שבנישואין מצויה בספוק העצמי שמפיקים ממנה בני הזוג, יותר מאשר בתרומה שצומחת מהם לחברה, כך מחליפה האנדיבידואליות שבמערכת הנשואין את הקולקטיביות שלהם והרומנטיקה באה במקום התועלתיות.

 

  1. האיחוד הגופני של הזכר והנקבה בספור הראשון על בריאת האדם משרת מטרה אחת בלבד פרייה ורבייה…המשכיות הגזע היא גרעינו המכריע…של האיחוד הגופני. האיש והאשה מצטוויים לאמור "פרו ורבו" (בראשית א כח).

אבל בסיפור הבריאה שני ….המפגש בין אדם הראשון וחוה, בין האיש והאשה נגרם על ידי תחושה של בדידות, ועל ידי הצורך הבסיסי של ידידות "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

ברמה זו של טבעיות וחוסר אמצעיות מייצג המפגש המיני כמו אצל בעלי החיים את כח החיות את הדחף הביולוגי המתמקד בגזע או במין ולא בפרט הבודד. במסגרת הטבעית של הדברים מוצא היחיד את עצמו כבול אל הקבוצה, אל המין.

 

  1. עם עליתו של האדם הרוחני, בסיפור שבפרק ב של ספר בראשית צריך היה חוסר המשמעות הטבעי והמוחצן לפנות את מקומו למערכת אחרת של משמעות פנימית ואנדיבידואלית. גדולתו ומעמדו המכובד של האדם הרוחני תלויים בדיוק בחופש המוחלט שיש לו מן הצורך לשרת את הקבוצה או את המין בהחלפה שהוא מחליף קיום שטחי מוחצן בהתמקדותו בו עצמו.

 

לאורה של האשיות האנושית הרוחנית אפילו הסחף להולדה איננו מתפרש עוד במונחים של מכניות ביולוגית…ומעתה נזון מרעיונות הנושאים עמם מטרה וערכים. מעשה ההולדה איננו רק יכולת ביולוגית שהעניק האלוקים לאדם אלא גם מחויבות הלכתית שהטיל עליו. המניעים המכניים והדחף הביולוגי זוככו והועלו לדרגה שבה נודעת להם משמעות  ומודעות אתית. אין אנו עוסקים עוד במניעים מכניים אלא בתכליתיות רוחנית. איש ואשה באים במקום זכר ונקבה, ומפגשם תובע חויית יחד נעלה יותר ….

 

 

 

  1. ההלכה ממזגת את שני הסיפורים על אודות בריאת האדם למרקם אחד שבו שלובים זה בזה מניעים ביולוגיים ומחויבויות בעלות תכלית. מנקודת מבטה של הלכה קהילת הנשואין אינה מתממשת אלא אם כן היא חובקת שלוש דמויות, ברמה זו משחררים הנישואין את הדחף להולדה ממגמתו החייתית טבעית והופכים אותו לכמיהה רוחנית טרגית של האדם אל מקורו או מוצאו. שאגתו האנסטינקטיבית של בעל החיים המונע על ידי לחץ ביולוגי אשר דוחף אותו מכנית אל הנקבה במטרה להוליד ממנה, נעשית לזעקה אנושית מטפיזית של האיש הבודד ושל האישה הבודדת המשתוקקים לאבהות ולאמהות.

 

  1. אם סיפוק הדחף הטבעי לפרייה ורביה הוא מטרתם העקרית של הנשואין מדוע לא נבטל מוסד זה מכל וכל? הבה נניח לאיש ולאשה לחיות חיי הפקר דבר שישרת נאמנה את המטרה לפרות ולרבות.

מאידך גיסא ביסוס הנישואין…על אהבה סובייקטיבית ועל השמחה שחווים בני הזוג הנשואים הוא משימה מסוכנת…מי לידנו יתקע שרגש זה לא ימצה את עצמו עם הזמן בשל חווית השעמום והלאות אשר השגרה המונוטונית מולידה?

 

  1. האדם עורג לא רק לאהבה שיאהבוהו אחרים אלא גם לאהבה שיוכל הוא להרעיף עליהם. לאהוב היא כנראה חוויה נעלה יותר מלהיות נאהב…האדם הבודד משתוקק מצד אחד להצטרף אל אדם ממשי אחר, ומן הצד האחר ליצור חיים חדשים.

 

נחזור ונאמר: הצורך באהבה בא על סיפוקו במעשה של בריאה. האני מזמין את האתה אל הקיומיות כדי להמטיר עליו  אהבה וחיבה. בהקשר זה נוכל לאמר כי האהבה שבין המינים היא בטוי של רצון אדיר ליצור כדי לאהוב כדי לתת מעצמך לא רק לאלה הקיימים סביבך אלא גם לאלה שטרם באו לעולם ואשר בזמן כלשהו בעתיד יתבעו מבוראם אהבה דאגה ומסירות שני בני אדם בודדים נפגשים ונשבעים אמונים זה לזה. הם יוצרים קהילה. הם מונעים על ידי יצר טבעי אשר הוטבע בהם בידי בורא עולם כדי לממש את הכלל האתי מטפיזי של עולם חסד יבנה, יצירה שמטרתה גמילות חסד עם מעשי ידיו של היוצר.

 

  1. "והלכת בדרכיו":

ביסודו של דבר מחקה האדם את בוראו. האלוקים ברא את העולם מפני שביקש להעניק מעצמו למהות כלשהי המצויה מחוצה לו.

…כיצד יכול העולם להברא מחוץ לאלוקים אם אין דבר מחוץ לו? כיצד יכול היה להעניק למשהו או למישהו המצוי מחוץ לו ולו שמץ זעיר שבזעירים מהוויתו? האם לא נקבל אינסופיות כאשר נחבר סופיות לאינסופיות? סתירה זו כמובן לא תזכה לעולם לפתרון של ממש. מכל מקום חכמי הקבלה…ראו את הבריאה כתנועת צמצום אלוקית. ריבונו של עולם הכל יכול, כך טענו ויתר על אנסופיות הכוללת כל ובולעת כל ונסוג משטח מתוחם במקום ובזמן אל הטרנסצנטיות כדי להניח לעולם להתגלות מחוץ לו. הוא ברא עולם כדי לטפל, לתמוך ולאהוב. הבריאה , אליבא דמקובלים היא מעשה של הקרבה אלוקית. האלוקים צמצם עצמו והותיר אחריו חלל שיתמלא על ידי היקום. באופן דומה שני בני האדם הבודדים, אשר כמיהתם לתת ולהעניק אהבה דוחפת אותם למעשה של בריאה, מקריבים מעצמם ונותנים את כל היקר להם למען החבר החדש המצטרף אליהם. הם הולכים בדרכיו של הקב"ה בזה שהם פורשים מרומנטיקה המתמקדת בעצמה ונסוגים אל קהילה שהחסד עומד במרכזה.

 

 

 

 

 

 

במישור זה הפעילות המינית נגאלת משנוצק לתוכה הרעיון המטפיזי התמיר דהיינו שאיפתו של האדם להעניק מאהבתו. אדם הראשון חיקה במעשהו זה את האלוקים….הכלל האתי היהודי המרכזי ללכת בדרכי הקב"ה ולחקותו, מחייב את האדם להיות לבורא.

 

  1. התשובה לבעיה זו פשוטה למדי… הולדה איננה בריאה. זו האחרונה מתממשת לא על ידי הפריית הביצית אלא על ידי עיצוב אישיות הרוחנית של הילד, טיפוח תכונותיו הטובות, הנסיון לרומם את יצריו הבראשיתיים ולהחליק את קצותיו המחוספסים. דבר זה ניתן להעשות לא רק בידי אב מוליד ואם יולדת אלא גם בידי בני זוג אשר נמנעה מהם שמחת ההולדה הטבעית. הם יכולים להעשות למורים ולמחנכים ובדרך זו להגשים את שליחותם ולמצא הגשמה קיומית במעשה יצירה חנוכי…חכמנו למדונו כי כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט ע"ב)

…הקהילה בת שלושת החברים מבוססת על אחדות קיומית ולא ביולוגית.

 

  1. היהדות איננה מכירה את העיקרון הקובע כי אי אפשר לבטל את הנשואין…עם זאת מן הראוי להצביע על אופיים של הנישואין כברית, דבר הכולל בתוכו יסוד של התמדה ויציבות בעוד שהאהבה הארוטית היא גחמנית וארעית בטבעה, הנשואין המבוססים על נורמות אתיות של נאמנות מתמדת מביאים עמם קביעות וחדגוניות. אם כך הם פני הדברים מדוע לא דחתה היהדות את הגירושין המערערים את יסוד הברית שבקהילת הנישואין?

 

  1. הנשואין הם מוסד מקודש. המונח קדושין מעיד על תכונת הקדושה המשתמעת מהסכם הנישואין. הם ניחנו הן בסגולה לרפא והן ביכולת לגאול.

ההקרבה והקדושה הן מושגים נרדפים ביהדות. ..האדם השולט על תשוקותיו ומקבל על עצמו נדר של נאמנות ושל רוגע בתחום שבינו לבינה…אדם כזה מנהל חיים של קדושה.

 

  1. אם מוסד הנישואין ספוג בקדושה הרי שניתן גם לחללו. ..הקדושה נולדת על ידי מעשיו של האדם ועל ידי חוויותיו ואף נקבעת על ידם. ברגע שהאדם מאמץ לו גישה גסת רוח כלפי החפץ הקדוש, מסתלק לו יסוד הקדושה.

 

גיטין ט ,י:

בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה שנאמר כי מצא בה ערוות דבר. בית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו…ר' עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו.

בית שמאי מבארים את הבטוי ערות דבר במשמעות מילולית. רק אשמה שהוכרה בידי מערכת המשפטית יכול לשמש כסיבה מוצדקת לגירושין. ר עקיבא משנה את משמעות ערות דבר למישור המוסרי. אפילו אם הבעל חושק באשה אחרת. ההבט המוסרי ולא המשפט הוא המכריע.

אם רגשות החיבה של הבעל הועתקו מאשתו אל אחרת… אזי תהליך הפירוק כבר החל. הנשואין חוללו ואבדו את יסוד הברית שבבסיסם.

 

  1. הגבר והאשה מייצגים לא רק שני מינים השונים זה מזה באופן טבעי מבחינה אנטומית ופסיכולוגית אלא גם שתי אידאות שונות של אשיות…האלוקים ברא גבר ואשה ועשה שיהיו תלויים זה בזה לא רק באופן פיזי אלא גם באופן רוחני. כל אחד מהם מוצא את מלא הגשמתו ואת שלמותו כשהוא גואל את האחר מן החוויה ההרסנית של הבדידות. ברם לולא היו הגבר והאשה בעלי אשיות שונה מבחינה מינית לולא התקיים ביניהם

 

מתח קיומי היה האחוד שבנשואין נכשל לגמרי בנסיונו להשיג מטרה אונטית זו.

 

  1. אין ספק שבעיני ההלכה נהנים הגבר והאשה ממעמד שווה והם בעלי ערך זהה במה שנוגע להוויתם כבני אנוש…אבל ההלכה הבחינה עם זאת בין השוויון הערכי שעניינו במהותם האלוקים ובין האחידות המטפיזית שברמת החוויה הקיומית האישית…על כן אסור שהשוויון הערכי יטשטש את ההבחנה שבין ייחודה של האשיות הגברית לבין ייחודה של האשיות הנשית. אם יימחקו הסממנים המיוחדים לאשיות האחת ולאחרת תאבד לגמרי אותה קוטביות קיומית ברוכה….מעשה של איזון ויישור קו ירושש את נישואיהם אשר נתברכו בידי הבורא בעושר ובגיוון. ברכה זו יוכלו להגשים רק אם הגבר והאישה לא ישכפלו זה את זה אלא ישלימו זה את זה.