והבינוני הוא, שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה, להתלבש בגוף להחטיאו. דהיינו:
ששלושת לבושי נפש הבהמית, שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפה, אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף, במוח ובפה ובשאר רמ"ח איברים להחטיאם ולטמאם חס ושלום;
רק שלושה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה.
ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו.
אך מהות ועצמות נפש האלהית, שהן עשר בחינותיה, לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, כי אם בעיתים מזומנים, כמו בשעת קריאת שמע ותפילה, שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקושר חכמה בינה ודעת שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבליבו, לדבקה בו בקיום התורה ומצוותיה מאהבה, שזהו עניין המבואר בקריאת שמע דאורייתא. וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן, הן הכנה לקיום הקריאת שמע, כמו שנתבאר במקום אחר. ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב, המתפשט בחלל הימני מחכמה בינה ודעת שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ברוך הוא.
אבל אחר התפילה בהתסלקות המוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא, הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי, ומתאווה תאווה לתאוות עולם הזה ותענוגיו. רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר, אינו יכול להוציא תאוותו מכוח אל הפועל להתלבש באיברי הגוף במעשה דיבור ומחשבה ממש, להעמיק מחשבתו בתענוגי עולם הזה איך למלאות תאוות ליבו.
כי המוח שליט על הלב [כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו, שלא למלאות משאלות ליבו במעשה דיבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות ליבו אל ההפך לגמרי. ובפרט אל צד הקדושה, כדכתיב: (קהלת ב יג): "וראיתי[1] שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". פירוש: כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו מאליו וממילא, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי [כמאמר רז"ל: "...אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" וכו'], מפני החכמה שבנפש האלהית שבמוח, אשר רצונה למשול לבדה בעיר ולהתלבש בשלושה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו כנ"ל, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה כנ"ל.
ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל, מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלהית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא, אינו אלא בשלושה לבושים הנ"ל, ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה. כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפילה, שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות ליבו בחלל הימני, כי אם תוכו רצוף אהבה מסותרת, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית כמו שיתבאר לקמן. ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות ליבו בחלל השמאלי, להתאוות תאווה לכל ענייני גשמיות עולם הזה, בין בהיתר בין באיסור חס ושלום, כאילו לא התפלל כלל. אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום, אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול, לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה, וכמאמר רז"ל: (בבא בתרא קסד, ב): "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה כו'". רק שלזה מועיל הרשימו במוחין, ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני:
להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאווה תאווה, שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאוותו מכוח אל הפועל להתלבש באברי הגוף, ואפילו במוח לבדו להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל. אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידיים, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע, ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו חס ושלום או אפילו לדבר בו. כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותו שעה, והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם.
וכן בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום, או איזה קינאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבליבו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במידת חסד וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס חס ושלום. וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו.
- << · תניא · חלק א · יד · >>
והנה, מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. כי הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העיתים שוות; אלא (תהלים לד טו): "סור מרע ועשה טוב", דהיינו בפועל ממש במעשה דיבור ומחשבה, שבהם הבחירה והיכולת. והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש. כי גם בשעה שהלב חומד ומתאווה איזו תאווה גשמיית, בהיתר או באיסור חס ושלום, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באומרו לליבו:
"אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן, כדכתיב: (ישעיהו נט ב): "עונותיכם היו מבדילים וגו'"; רק אני רוצה לדבק בו נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלושה לבושיו יתברך, שהם מעשה דיבור ומחשבה, בה' ותורתו ומצוותיו, מאהבה מסותרת שבליבי לה', כמו בלב כללות ישראל שנקראו (תהלים ה יב): "אוהבי שמך". ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה', ולא נופל אנוכי ממנו בוודאי, אלא שנכנס בו רוח שטות, ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלוהי ישראל, וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בליבו. אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת."
מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה, או אפילו שלא בתכלית שנאה, הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה', בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא. ועל זה אמרו רז"ל: "עולמך תראה בחייך" וכו', ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו כעין קיבול שכר, וכדכתיב: (במדבר יח ז): "עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו'", כמו שנתבאר במקום אחר.
ולכן אמר איוב: (בבא בתרא טז א): "בראת צדיקים וכו'", וכדאיתא בתיקונים, שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: חסידים, גיבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה, נביאים וכו', צדיקים וכו', עיין שם.
ובזה יובן כפל לשון השבועה, (נידה ל ב): "תהי צדיק ואל תהי רשע". דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשביעים אותו "תהי צדיק", למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע? אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק,ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת. ולכן משביעים שנית: "אל תהי רשע" על כל פנים, שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאוותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחינת "סור מרע" בין בבחינת "ועשה טוב". ואין טוב אלא תורה, דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן.
אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עיתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע, כגון בעצת חכמינו ז"ל: (שבת קנב א): "אשה חמת מלאה צואה כו'", וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוני עולם הזה, החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רימה ואשפה. וההפך, להתענג ולשמוח בה' על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדריגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות, אף על פי כן הוא יעשה את שלו, לקיים את השבועה שמשביעים "תהי צדיק", וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד, שההרגל על כל דבר שלטון, ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע, יהיה נמאס קצת באמת. וכשירגיל לשמח נפשו בה' על ידי התבוננות בגדולת ה', הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכולי האי ואולי ייערה עליו רוח ממרום, ויזכה לבחינת רוח משורש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית, כדכתיב: (תהלים צז יב): "שמחו צדיקים בה'", ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים, "תהי צדיק".
עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית, ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב, אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו יתברך האמיתי:
איך הוא ממלא כל עלמין, עליונים ותחתונים, ואפילו מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו יתברך, וכולא קמיה כלא חשיב ממש, והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש, כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית; וגם במקום הזה, שנברא בו עולם הזה, השמים והארץ וכל צבאם, היה הוא לבדו ממלא המקום הזה, וגם עתה כן הוא לבדו בלי שום שינוי כלל; מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש, כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן, הוא מהות הנפש ועצמותה שהן עשר בחינותיה חכמה בינה ודעת כו', שאין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה [כמו שכתבנו בפרקים כ' וכ"א באריכות, עיין שם], וכמו שכתבנו גם-כן במקום אחר משל גשמי לזה מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו, הוא גוף כדור השמש שברקיע, שגם שם מאיר ומתפשט ודאי זיוו ואורו, וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם, אלא ששם הוא בטל במציאות במקורו וכאילו אינו במציאות כלל; וככה ממש, דרך משל, הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו, שהוא אור אין סוף ברוך הוא, וכמו שכתבנו שם באריכות.
והנה, כשיעמיק בזה הרבה, ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו, כי רבה היא, כי היא קרבת אלהים ממש, וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים, כמו שיתבאר לקמן באריכות.
והנה, כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וקל וחומר לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, וכדכתיב (ירמיהו ל כא): "כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'".
ועל זה תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בקר, ולומר (רמב"ם סדר התפילה (א)): "אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו" כלומר, כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי, אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו, וזו היא דירתו בתחתונים.
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל: (מכות כד ב): "תרי"ג מצות ניתנו לישראל... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה", כלומר, כאלו אינה רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על-ידי האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות, דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה, כאילו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה, והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות. הרי, בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו, תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר (חבקוק ב ד): "באמונתו יחיה", יחיה דייקא, כתחיית המתים דרך משל, כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו.
והיא שמחה כפולה ומכופלת, כי מלבד שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו עמו, עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו יתברך באמונה זו, דאתכפיא סטרא אחרא ממש, ואתהפך חשוכא לנהורא, שהוא חשך הקליפות שבעולם הזה החומרי המחשיכים ומכסים על אורו יתברך עד עת קץ, כמו שנאמר (איוב כח ג): "קץ שם לחשך" [דהיינו (דניאל יב יג): "קץ הימין", שיעביר רוח הטומאה מן הארץ, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו, וכמו שיתבאר לקמן].
ובפרט בארצות עובדי גילולים, שאוירם טמא ומלא קליפות וסטרא אחרא, ואין שמחה לפניו יתברך כאורה ושמחה ביתרון אור הבא מן החשך דייקא.
וזהו שנאמר (תהלים קמט ב): "ישמח ישראל בעושיו", פירוש, שכל מי שהוא מזרע ישראל, יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים שהם בחינת עשיה גשמיית ממש. וזה שנאמר בעושיו, לשון רבים, שהוא עולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא, שנקרא "רשות הרבים" ו"טורי דפרודא", ואתהפכן לנהורא, ונעשים "רשות היחיד" ליחודו יתברך באמונה זו.