מלבי"ם לפרשת חיי שרה וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה - מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים - שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

הרב ברוך הרניק 08.04.19

 מלבי"ם לפרשת חיי שרה

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה -    מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים      -  שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. 

 

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן;

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. 

 

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ

וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת לֵאמֹר: 

גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. 

וַיַּעֲנוּ בְנֵי-חֵת אֶת-אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: 

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ--בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ;

אִישׁ מִמֶּנּוּ, אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. 

וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ לִבְנֵי-חֵת. 

וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר: 

אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר. 

וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ: 

בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם-לַאֲחֻזַּת-קָבֶר

 

וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי-חֵת;

וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת-אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ לֵאמֹר. 

לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי

הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ. 

וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ. 

וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ לֵאמֹר:

אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה

וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת-אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: 

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ קְבֹר. 

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל-עֶפְרוֹן

וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר

 

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ. 

 

וְאַחֲרֵי-כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ,

אֶל-מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר:  מֵאֵת בְּנֵי-חֵת.

 

  1. מלבי"ם בראשית פרק כג

למה כפל ויקם שדה עפרון וכו' ובסוף חזר שנית ויקם השדה וכו' וכל הענין כפול ומכופל. ולמה האריך בכל הספור הזה. מה יושיענו ספור זה לתורה ולתעודה:

  1. אבן עזרא בראשית פרק כג,יט

ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד לקיים דבר ד' לאברהם להיות לו נחלה:

  1. מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א

ויאמר ה' אל השטן אי מזה תבא ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ [וגו']. אמר לפניו: רבש"ע, שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם, שאמרת לו: +בראשית י"ג+ קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, ובשעה שבקש לקבור שרה לא מצא מקום לקוברה, ולא הרהר אחר מדותיך

  1. רבינו יונה אבות פ"ה

התשיעי לעקידת יצחק בנו...

העשירי קבורת שרה. שנאמר לו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה".

וכשמתה אשתו לא מצא מקום לקברה עד שקנאו ולא הרהר. להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו היה מנסהו לגלות לבריות כי ירא אלהים ושלם בכל המדות.

 

  1. מלבי"ם בראשית פרק כג

ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה.

שעיקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, וע"כ אמר שכולם היו שנות חיים, ויען שזה לא יודע רק בעת המות, שאז יודע סוף האדם וכללות ימי חייו, כי בעודו בחיים אינו בטוח פן יקלקל מעשיו ויפסיד גם העבר, כמ"ש כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו ביום פשעו, לז"א שעתה נודע כי היו חייה קכ"ז שנים וכלם היו שני חיי שרה חיי הצדקת, וכמ"ש חז"ל שכלם שוים לטובה.

 

 

 

(ב) ותמת שרה. והגם שאברהם ישב בבאר שבע נזדמן ששרה תהיה בעת מיתתה בחברון מצד ג' טעמים:

א] בקרית ארבע, שהיא מוכנת לקבורת הד' זוגות.

ב] שהיא חברון, ששם יתחברו הרוח עם הגוף עולם העליון והתחתון.

ג] בארץ כנען הקדושה ורגלוהי דבר אינש אינון ערבין לי' שבאה למות כדי שתקבר שם.

 

  1. ויבא אברהם מבאר שבע, לספד לשרה ולבכותה, הבכי הוא קודם ההספד כמ"ש חז"ל ג"י לבכי ואח"כ להספד, אך זה בשאר כל אדם שתחלה יעוררו בכיה על החסרון וההעדר שקרה להנפטר ולמשפחתו ואח"כ יעוררו הספד, אבל בשרה היה ההספד עקר על מעשיה ושלמותה וע"י ההספד עוררו בכי:

 

  1. (ד) גר ותושב אנכי עמכם.

אברהם רצה דוקא אחוזת קבר שהוא בית קברות מיוחד אל כל המשפחה.

והנה הגר לא ישאל אחוזת קבר אחר שאין דעתו לישב שם בקבע הוא ובני ביתו, והתושב לא יצטרך לשאול אחוזת קבר באשר י"ל שם שדה ונחלה שיכול להקצות ממנה מקום לאחוזת קבר, אבל אנכי גר עד עתה ואין לי פה שדה ואחוזה מכבר, ועתה אני רוצה להיות תושב לשבת פה בקביעות עם בני ביתי, לכן אבקש תנו לי אחוזת קבר עמכם, שיהיה מיוחד לכל בני ביתי, ואקברה מתי מלפני, דקדק במלת לפני, שלא תנוח דעתי בקבורתה רק באופן זה שאדע שמקום זה הוא אחוזת קבר לכל המשפחה, ואם לא יהיה נחשב בעיני כאלו לא קברתיה כראוי, כי רצה מצד אמונתו שכל המשפחה יקברו במקום אחד, כענין ושכבתי עם אבותי:

 

  1. (ה) ויענו בני חת שמענו אדוני.

מבואר מענין הפרשה כמ"ש הרמב"ן שהיה חק ונמוס לבני חת שלא ליתן אחוזת קבר לגר הבא לגור בארצם, ולא היה אחוזת קבר רק לתושבי הארץ והגדולים שבהם, ולדלת העם וכן לגרים הבאים לגור היה בית הקברות כולל, והיה תקנה ביניהם שלא לתת לגר מארץ אחרת אחוזת קבר, ועפ"ז השיבו לו שלא יוכלו למלאות שאלתו לעבור על נמוסיהם לתת לו אחוזת קבר, וע"כ אמרו שמענו אדוני והבן דברינו, והקדימו לאמר בל תחשוב שמה שלא נמלא שאלתך הוא מפני שכבודך קל בעינינו, לא כן כי נשיא אלהים אתה בתוכנו ורק הנמוס ותקנת המדינה מעכב בידנו, אבל יש לך ברירה, במבחר קברינו קבר את מתך, אם תרצה לקבור בבית הקברות הכולל תוכל לבחור לך הקבר המובחר הנמצא שם, ואם תרצה לקברה בקבר של יחיד, אז איש ממנו גם את קברו המיוחד לו לא יכלה ממך, וזה יעשה אם בעבורך, שעז"א ממך או משום כבוד המת, שעז"א מקבר מתך, אבל על בקשתו לתת לו אחוזת קבר לא הסכימו, ובודאי ספרו לו כי יש תקנה בעיר שלא לתת לאיש זר אחוזת קבר:

 

  1. (ח) וידבר אתם לאמר. אברהם נתן להם עצה שיוכלו למלאות שאלתו, ועז"א אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני, שבאר להם שנית שאם לא יהיה לו אחוזת קבר, יהיה נחשב אצלו שלא קברה כראוי, והעצה היה באופן זה, כי תקנה הזאת שלא לתת אחוזת קבר לאיש נכרי, יש לומר בה ....שהתקנה היא רק על אחוזת קבר מפני שאין רוצים שאיש נכרי יהיה לו הכבוד הזה, שי"ל בית קברות מיוחד למשפחתו, שזה לא ניתן רק לגדולי הארץ, ובצד זה אחוזה אחרת יוכל לקנות גם הגר, ואחוזת קבר אין לתת לו גם במתנה, ואחר שיש ספק בתקנה זאת איך היתה, יש רשות ביד מושל הארץ שהוא ממונה על חוקי המדינה לעשות פירוש לתקנה זו כטוב בעיניו, לכן אמר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר, שאחר שעפרון הוא השופט יוכל להסכים שהפי' הוא כטעם הראשון, שהתקנה הוא מצד שהאזרח קודם לקנות, ובזה הצד יכול לתת לו אחוזת קבר במתנה כמו שיכול לתת לו שדה במתנה, וע"ז אמר:

 

  1. (ט) ויתן לי את מערת המכפלה. ר"ל שיתן אותה לי במתנה, ובפרט שהיא בקצה שדהו, ועקר טעם הנמוס שלא ימכור איש נחלתו לזרים לא שייך בזה, כי עיקר השדה תשאר בידו והמערה היא רק זוית קטנה בקצה השדה,

ואמר בכסף מלא, שר"ל שבינו לבין עצמו יקבל גם הוא ממנו מתנה כסף מלא בענין שלא יגיע הפסד לעפרון, אך יתננה לי בתוככם, שבפני העם יהיה בתורת מתנה שע"ז אינו מוזהר מן החק והנמוס, כדי שיהיה לאחזת קבר, כי כל שנעשה בדרך מתנה יכול לתת אחוזה, בפרט שהעם מסכימים ועפרון הוא המפרש את החק להיתר, שמה שיתן מעות יהיה דרך מתנה לא דרך מכר:

 

  1. (י) ועפרון ישב בתוך בני חת, הוא טעם לדברי אברהם, שלכן אמר שיבקשו מעפרון, מפני שעפרון שופט הארץ ויושב בתוכם ובאמצעותם במקום מושב השופט, והוא יכול לפרש התקנה להיתר, ...

 

  1. (יא) לא אדוני. ר"ל אין הפירוש כדבריך, כי עיקר התקנה היא רק על אחוזת קבר שלא יתכבד בזה איש זר, ואין חילוק בין מתנה ובין מכר, וא"כ א"א שאתן לך המערה לבדה שבזה גלוי לכל שנתתי לך אחוזת קבר וזה נגד התקנה, רק יש עצה אחרת והיא השדה נתתי לך, שאני אתן לך את כל השדה שזה מותר למכור או ליתן נחלת שדה וכרם לזריעה ולנטוע, וממילא והמערה אשר בו לך נתתיה, כי המערה היא טפלה אל השדה, ולעיני בני עמי נתתיה לך, שכולם יסכימו בזה, באופן שהשדה יהיה שלך בלי ערעור עם המערה, ואח"כ קבר מתך, אחר שהיא שלך עשה מה שתרצה, אבל אני איני נותנה לך לאחוזת קבר רק לחרישה ולזריעה ולקבור מת אחד לפי שעה:

 

  1. (יג) וידבר אל עפרון, אך אם אתה לו שמעני, ר"ל אחר שאתה מפרש התקנה שלא היתה רק על אחוזת קבר לא על אחוזה אחרת, וא"כ השדה שאתה נותן לי לזריעה תוכל לתת בין במכר בין במתנה, א"כ א"צ כלל שיהיה דרך מתנה רק נתתי כסף השדה קח ממני, וגם זה השיב בחכמה, כי אחר שהוא נותן לו השדה לזריעה לא לאחוזת קבר, והוא ישנה אח"כ ויעשה ממנו אחוזת קבר, א"כ אם יהיה בדרך מתנה תבוטל המתנה כי אדעתא דהכי לא נתנה לו, משא"כ אם יהיה דרך מכר שאגב זוזי גמר ומקנה. ועז"א אחר שאני אשנה אח"כ רצונך ואעשה שם אחוזת קבר, אין עצה רק אם יהיה דרך מכר, ועז"א אך אם אתה, ר"ל אך באופן זה תתקיים בידי, ואקברה את מתי, ולא לאחוזת קבר רק קבורה למתי זה:
  2. (יט) ואחרי כן קבר אברהם. והחזיק בה למקום קברות, והשדה לא נתיחדה לזריעה רק לשדה שלפני הקברות, ועז"א שדה עפרון אשר במכפלה, שהשדה נעשית טפלה אל המכפלה, ותחלה היה שמה קרית ארבע, ע"ש ארבע אבי הענק או ארבע ענקים שהיו שם, ואברהם שנה שמה לקראה בשם חברון על ששם יתחברו הזוגות הנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו:

 

  1. (כ) ויקם. ואח"כ הסכימו כל בני חת לשנות התקנה לכבוד אברהם שנעשה תושב בתוכם והי"ל רשות ליחד לו אחוזת קבר, עד שקם לאחוזת קבר גם מבני חת והסכמתם שכל בני חת הסכימו לזה

 

  1. מלבי"ם תורה אור בראשית פרק כג ד"ה [א] ובמדרש

ובמדרש אמר ר' אלעזר כמה דיות מושפכות כמה קולמוסין משתברין, כדי לכתוב עשרה פעמים בני חת, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאלו קיים עשרת הדברות,

 

  1. כי מה שהאריכה התורה בקניה זו ובפרטיה, הוא כי אברהם השתדל בזה לנטוע בלב העמים פינה גדולה מפנות הדת, שהיא האמונה בהשארת הנפש אחר המות ובגמול העתיד שיהיה בין לנפש בין לגוף, כי גם הגופים ישני אדמת עפר יקיצו ביום הדין הגדול, אלה לחיי עולם ואלה לדראון עולם, ועתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם היינו בגופים הגשמיים שהיו לבושים בהם בחיים הראשונים, וע"כ צריך להכין לגוף המת מקום שם קבר במקום נבחר, ובין בני משפחתו ואנשים צדיקים, ואין קוברים רשע אצל צדיק כמו שהיה במעשה דאלישע.

 

  1. וכ"ז היה כדבר זר לבני חת שחשבו כי מתים בל יחיו ואין עוד דין וחשבון בשאול, והקבורה אינה צריכה רק לפי שעה משום בזיון החיים ומשום הסרחון ואח"כ היו מפנים הקבר, וע"י מעשה זו שהיה בפרסום ואברהם נתן בעד המערה הון רב נתיסד אצלם אמונה, שברר להם שהשלמים אין להם מן העוה"ז אלא ד"א של קבורה, וכל חלקם בעה"ז המה מהבל יחד, ועז"א גר ותושב אנכי שהוא מכוון עם מ"ש כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, כי חיי העה"ז הם חיי הגר שאל מקומו שואף אזרח הוא שם,

וע"כ תנו לי אחוזת קבר, ומה שאקברה מתי הוא רק מלפני, אבל באמת לא תחשב לקבורה רק כמי שגונז דבר יקר באוצר להיות שמור למועד ידוע אשר יוציאהו משם, ובני חת אשר לא האמינו בזה היה די להם הקבורה לפי שעה ואמרו במבחר קברינו קבור, למה לך אחוזת קבר, לכן הוסיף לבקש דוקא מערת המכפלה שהיה בית ועליה והוא ציון ומשל להוית האדם בעוה"ז במערה השפלה שיש ע"ג עליה הוא העולם העליון, וגם אחרי המות ינוח הגוף על משכבותיו, והרוח תחופף עליו מלמעלה בג"ע התחתון כמ"ש בספרי שירי הנפש בפסוק אחות לנו קטנה, והמערה הזאת היא בקצה השדה שהוא סוף האדם וסוף כלי מעשהו בשדה וכל יגיעו ועמלו, והודיע כי יקנה זאת בכסף מלא, כי כל חפצים לא ישוו אל ההשארה הזאת אשר היא אחרית האדם ותקותיו,

וכבר באר בזוהר כי ארבע מאות שקל כסף ששקל היה רמז לת' עלמין דכסופים שירש לעתיד בשכר עמלו תחת השמש, וכ"ז ברר אברהם בעת המקח הזה ולמד ודרש והקים פנות האמונה, וברר המקח הזה דומה כעשרת הדברות שבררו האמונה והשכר והעונש:

 

  1. עין איה ברכות א פרק ראשון פסקה קמב

]מלכים ב,כ] רבי לוי אמר על עסקי הקיר. אמר לפניו, רבש"ע, ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה החייתה את בנה, אבי אבא שחיפה את ההיכל כולו בכסף וזהב, על אחת כמה וכמה."

.... ויותר יש לדעת, שהאמונות התוריות באמתתן הם ממשיכים עמהם שלמות מוסרי נשגב לכל המין האנושי.

והנה אמונת תחיית המתים, לבד אמתתה היא עמוד המוסרי של השלמת האדם בעולם. והנה אין אנו מדברים לעומת הכופרים בכל תחי', הרשעים המוחלטים שגם בתחיית הנפש והשארתה הנשגבה לא ירוממו, שהם הם המהרסים את כל אושר האדם, וכל חלקת המוסר יכאיבו בנכליהם, כי ינתן יד לכל פושע ועול לפלס חמם ידיו ולאמר "אכל ושתה כי מחר נמות",

אלא שגם עם אמונת הישארות הנפש לא יוכל עוד המין האנושי להתרומם אל רוממות מעלתו המוסרית, רק עם אמונת תחיית המתים הגופנית. כי האדם להיותו במעלת שלמותו האמיתית, צריך שיהי' שלם בנפשו גם שלם בגופו. ותכלית השלמות הוא, שתהי' נפשו רוממה תמיד לשאוף אל תכלית השלמות, שבזה יגיע לשלמותו ויזכה ג"כ את זולתו.

אמנם לזכות לתכלית השלמות הנפשי בכלל האנושית, צריך ג"כ הרחבה של שלמות גופני חמרי במעלה עליונה.

והנה לפי טבע האדם יוכל אחת משתי אלה להיות, או שישים דעתו רק על ההוה ולא יחשוב ע"ד הנצחיות, הנה מזה תצא רפיון כח מוסרי בודאי כי יהי' לבבו פונה רק אל צרכי השעה, ומזה יבא לעשות עיקר רק את הנעימות המורגשת בחוש.

ואם ישים לבבו אל התעודה הנצחית, אז הלא הציור שגופו וכל רגשותיו והמית החיים שבו והדרם יחד לעפר ישכבו, תשפל רוחו, אף שיחזק אותה ע"י הציור האמיתי של החיים השכליים. אבל הציור המופשט לא יוכל לתן תנחומים לחגור מתנו בעז וגבורה, ובהכרח ישפלו כוחותיו. אבל עם אמונת תחיית המתים, בהיות האדם השלם יודע שלסוף כל סוף החיים הגופניים יתעלו ויהיה להם אחרית ותקוה, שהם ילכו שלובי יד עם החיים הנפשיים באין ביניהם הפך והתנגדות, אז תרומם רוחו בכל עת לעסוק בכל מיני השלמות, בין הגופניים בין הנפשיים, רק יזככם להיותם פונים אל תכלית הטוב והנשגב.

ע"כ ההתעסקות החמרית של בנינים, שהם היסוד להשלמות הגופני, שאי-תמידיות-הגוף תתנגד להם במושכל, הם נובעים מהשלמות של אמונת תחית המתים, ע"כ ראוי שהמעשה ההוא יעזור לתחיית המתים הפרטית.

ע"כ בנין הקיר, לצורך שלמות נשגב של מקום מנוחה להנביא, לעסוק בשלמותו העליונה, ישובו של עולם הזה הבא לתכלית מעולה, בהיותו מתרחב ומתפשט לא יהיה נשלם כ"א עם אמונת התחייה, ע"כ גם התחלתו והחלק הקטן ממנו יש לו יחש לתחה"מ. וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש ותעודה הנפשית הנצחית. ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית. וכיון שהשלמות הזאת נובעת מיסוד תחיית המתים, ראויה היא להשפיע חיים למי שחשוב כמת מצד הגזירה הכללית, למען הי' חי חיים גופניים המשלימים את החיים הנפשיים באין שום התנגדות. ע"כ כפל הדברים בשירתו, חזקי' "חי חי הוא יודוך", והאריך לספר "כי לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". א"כ מאין יבא השכר אל אמתתו ית' לבני תמותה, כ"א מידיעתם את השלמות העתיד לבא לסוף בתחית המתים, ע"כ לעולם הם נקראים חיים.