הרבנית רחל לוינגר 02.12.19
ב"ה
איש האמונה (2)
- אולם בעוד שהיקום מעורר את האדם הראשון לשאוף לכח ולפיקוח ומשום כך הוא שואל את שאלת האיך הפונקציונלית הרי האדם השני מגיב לקריאת היקום בכך שהוא מזדקק למחווה של הכרה מסוג אחר. הוא אינו שואל אף שאלה פונקציונלית. במקום זה הוא מפנה את התענינותו לעבר השאלות מן הסוג המטפיסי ושאלותיו הן שלוש. הוא רוצה לדעת: מדוע? מהו? מיהו?
- בעוד שהאדם הראשון דינאמי ויוצר בהפכו הנתונים של החושים לדפוסי חשיבה, האדם השני נוטה לקלוט ולראות את העולם כמות שהוא. הוא אינו מחפש את צלם האלוקים בנוסחה המתמטית או בחוק הטבע היחסי, כי אם בכל קרן אור בכל נבט פרח ברוח קלה של בוקר ובדממה של לילה מכוכב. כללו של דבר, האדם השני אינו חוקר את היקום המופשט המדעי כי אם את העולם האיכותי המקסים שבו הוא מקיים יחס הדוק עם האלוקים.
- המטאפורה המקראית האומרת שהאלוקים נפח בו רוח חיים מתייחסת אל התעסקותו של האדם בדבר האלוקים, אל חוויתו האלוקית האמיתית והחיונית, והיא אינה מכוונת לאיזה כשרון אלוקי הטבוע באדם והמסומל בצלם האלוקים.
- האדם השני חי בדביקות עם האלוקים. החוייה האכסטנציאלית של אני שזורה בתודעת הקשר עם יסוד המציאות אשר את עקבותיו הוא מגלה בדרכי העקלתון של הבריאה.
- שני האדם רוצים להיות אנושיים. שניהם שואפים להיות נאמנים לעצמם, להיות מה שנצטוו להיות על ידי האלוקים, כלומר, אדם. ודאי שהם אינם מסוגלים לשאוף למגמה אחרת מאחר ששאיפתם זו מונחת, כפי שציינתי, ביסודן של כל שאיפות האדם, בהתאם לתכנית הבריאה של האלוקים, וכל נסיון שייעשה על ידי האדם להמיר שאיפה זו תעמוד בניגוד גמור לרצון האלוקים הטבוע בטבע האדם. לפיכך, השוני בשיטותיהם של שני האדם אינו נובע מהבדל במגמות כי אם מהבדל דרכי הפרשנות בחתירה לקראת המגמה המשותפת לשניהם.
- בעוד שהאדם הראשון רוצה להיחלץ מתוך חיים טבעיים מסוגרי ונעדרי מחשבה על ידי כך שהוא מעצב את עצמו כיצור נהדר... הרי האדם השני אינו מפרש את העובדה שהוא נבדל מן הטבע ואת יחידותו האכזיסנטנציאלית בכך שהוא נהדר ועטור הוד... לדעתו קיימת צורה אחרת של חיים אשר דרכה יכול האדם למצוא את מהותו העצמית, היינו מהותו הגואלת... אפשר ואפשר שחיי אדם יהיו מלאי הדר ושלטון ועם זאת לא יזכו לגאולה. קוסמונאוט אתיאיסטי הסובב את כדור הארץ והמודיע לממונים עליו כי לא נפגש עם מלאכים, יכול לזכות בהדר משום שהוא כבש את החלל בתעוזתו אבל הוא רחוק מאד מן החוויה של גאולה.
- לבעל הכבוד יש כובד, משקל. האנשים המצויים בחוגו חשים בנוכחותו. לפיכך אין למדוד את הכבוד בתכונה הפנימית של האישיות אלא בהישגיו של דמותו החיצונית של האדם... הכבוד קשור בפרסום. אין הכבוד שרוי בעילום שם... לפיכך לא נברא האדם הראשון יחידי אלא עם חוה – זכר ונקבה הופיעו בד בבד. האדם הראשון חי
בחברה בתוך ציבור. הוא יצור חברתית מתגורר מתחבר המדגיש את הצד האמנותי בחיים והמעניק עדיפות לצורה על פני התוכן... הוא מחונן בכישרון הדיבור, ביכולת התקשורת, בכח השימוש במילה היפה... בנימוסי מוסר המתקבלים על דעת החברה... האדם הראשון לעולם אינו בודד.
הקהילה הטבעית:
- אני מכנה קהילה זו בכינוי "קהילה טבעית" משום שהשאיפה לפעילות מאורגנת במישור זה אינה ניזונה מן הצרכים והחוויות המיוחדים של האדם הרוחני... אלא מן לחצים החושניים הביולוגיים. זוהי תגובה טבעית של האדם כיצור ביולוגי החפץ בקיומו, לאתגר המאיים של העולם החיצוני. למעשה, שורש חוש ההתגודדות שהוא יסוד הקהילה הטבעית, מצוי כבר אצל בעלי החיים. בהמות הרועות במרעה נרחב שעה שהן חשות בסכנה האורבת להן גוברת בהן בהלה אינסטינקטיבית והן מתחילות להתחבר ולהידבק זו בזו כאילו עצמם המגע הפיסי יכול למנוע את האסון. ההבדל... הוא כמובן בעובדה כי בעוד שהיצורים האילמים מגיבים באורח מיכאני וחוסר מגמה ותועלת, הרי האדם פועל בדרך שכלית ותכליתית.
- יחידים חסרי ישע, המכירים את הקשיים העומדים בפניהם כשהם פועלים בנפרד, מתקהלים, כורתים אמנות לסיוע הדדי, חותמים על חוזים, מתאגדים בשותפויות. הקהילה הטבעית נולדה מתוך תחושה של חוסר ישע של יחידים. כל אימת שהאדם הראשון רוצה לעבוד, לייצר ולהצליח במפעליו, חייב הוא להתאחד עם אחרים.
- לפי תיאור המקרא לא התעניין האלוקים בבדידותו של האדם הראשון ואף האדם לא ידע כלל את דבר האלוקים כי "לא טוב היות האדם לבדו"... האדם הראשון בייצגו את הקהילה הטבעית יתרגם את הפסוק הזה לקאטגוריות פרגמטיות שלא בזיקה אל קיום האדם אלא לעבודה יצרנית.
- לפיכך הקהילה הטבעית המוצבת על ידי האדם הראשון היא קהילה עובדת המתמסרת בהצלחה לייצור, חלוקה וצריכה של מיצרכים חומריים ורוחניים.
- קהלת תיאר את מעשה ההתחברות וההתאחדות על פי תפיסתו של האדם הראשון: "טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם יפלו האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". הקהילה הטבעית של האדם הראשון מקדמת את סיכוייו להצליח בקיומו, אבל היא אינה מעלה או מקדמת את חווייתו האכזיסטנציאלית כי חווייה זו אינה זקוקה לגאולה או לזיכוך.
- האדם הראשון... לעולם לא יודה כי מבחינה מהותית אין הוא יכול להתקיים בלי חוה. אדם וחוה פועלים יחד וחותרים יחד לקראת יעדים, אבל הם אינם קיימים יחד. מבחינה אונטולוגית הם אינם שייכים זה לזו... זכר ונקבה זומנו על ידי בוראם לפעול מתוך אחדות כדי לפעול בהצלחה. ברם הם לא נתבעו להתקיים באחדות כדי לטהר, לגאול ולקדש את חייהם.
- הגאולה המטהרת, בניגוד לכבוד, אין להשיג אותה באמצעות כיבוש הטבע אלא על ידי האדם הכובש את יצרו. חיים של גאולה הם ממילא חיים של משמעת... האלוקים ציווה את האדם הראשון להתקדם בהתמדה ואילו את האדם השני ציווה לסגת...
- כל אימת שהאדם כובש את הטבע הוא קונה לעצמו כבוד. כל אימת שהוא נכבש על ידי בורא הטבע הוא זוכה לגאולה. הכבוד בא בשיא ההצלחה ואילו הגאולה מתגלה במעמקי משבר וכשלון: "ממעמקים קראתיך ה'". המקרא אומר בפירוש שהאדם השני נברא מעפר האדמה, משום שהידיעה בדבר מקורו השפל של האדם היא חלק בלתי נפרד מחווית ה"אני שלו". האדם השני לא שכח מעולם שהוא אינו אלא קומץ של עפר.
קהילת האמונה
- האדם הראשון לא נצטווה להקריב משהו כדי שהאשה רעיתו תיברא, ואילו אצל האדם השני היה הכרחי הדבר שהוא יקריב משהו מעצמו כדי למצוא לו חבר... האדם... אצל האדם השני, התקשורת וההתחברות הן מחוות מקריבות וגואלות.
- קהילת האמונה והברית, בניגוד לקהילת העבודה הטבעית, אינה מפרשת את המאמר האלוקי "לא טוב היות האדם לבדו" במשמע תועלתי אלא במונחים מהותיים. לא טוב היות האדם בודד וההדגשה היא על "היות"... היות אינו מתמצה בסבל... או בהנאה מן העולם החושני. היות היא חווייה עמוקה ויחידה במינה אשר רק האדם השני מכיר אותה...היות פירושו להיות היחיד, מיוחד ושונה ומשום כך פירושו גם להיות בודד.
- הקהילה מן הסוג השני היא קהילה בעלת התחייבויות שנולדה מתוך צרה וכשלון והיא מורכבת משלושה שותפים: "אני אתה והוא". "הוא" המקור של כל המציאות ואשר הכל מתחדש בו... האדם הראשון נפגש בכח עצמו עם חוה ואילו האדם השני נפגש עמה על פי תיווכו של האלוקים...לעולם אין האלוקים מחוץ לקהילה בעלת הברית.
- איש ההדר, אף כאשר הוא משתייך לקבוצת האנשים הדתיים וחש בצורך מובהק להתנסות בחוויות טרנסצנדנטיות, מרוצה מפגישתו עם האלוקים במסגרת הדרמה הקוסמית. מאחר שאיש ההדר אינו מסוגל לחרוג מן המעגל הקוסמי הוא יכול לפרש את הרפתקתו הטרנסצנדנטית רק בקטיגורויות קוסמיות. לפיכך די לו בכינוי אלוקים, המתאר את האלוקים כמקור הדינאמיות הקוסמית...
- ברם איש האמונה בעל הברית, אשר שאף ליחס אינטימי ואישי עם האלוקים, לא היה יכול למצוא את היחס הזה בפגישה קוסמית המתבטאת בכינוי אלוקים והוא נאלץ להעתיק את חווייתו הטרנסצנדנטית למישור אחר, בו נפגש האני המוגבל את ה"הוא" האינסופי "פנים אל פנים" יחס שיתופי ומוזר זה המתקיים בין האדם והאלוקים מתבטא באורח סמלי בשם ההווייה בעל ארבע אותיות.
קהילת התפילה
21.בהישמע הקול האלוקי הפונה אל האדם וקורא אותו בשמו אברהם, משה או שמואל, מתגלה האלוקים – אשר האדם חיפש אותו בשבילים אין קץ ביקום, כשהוא קרוב וביחס אינטימי עם האדם כשהוא עומד לעומתו או על ידו. בפגישה זו שבין האלוקים והאדם] ואשר יוזמתה באה מן האלוקים קמה קהילת הברית והנבואה. כאשר האדם פונה אל האלוקים וקורא לו בסגנון אינטימי ובלתי פורמלי – "אתה", מתרחש שוב אותו נס : האלוקים מצטרף אל האדם, ובפגישה זו אשר יוזמתה באה מן האדם נולדה קהילה חדשה בעלת ברית, והיא קהילת התפילה.
- התפילה היא ביסודה תחושתו של האדם שהוא נמצא בנוכחות בוראו והוא פונה אליו. להתפלל – משמעו אחד בלבד: לעמוד לפני ה'. ודאי, תחושה זו קיבלה גיבוש אובייקטיבי בטכסטים של תפילות קבע אשר אמירתן חובה... האמת היא כי מהות התפילה היא חווית הברית של התחברות עם האלוקים והדיבור אליו ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטכסטים היא הטכניקה של מימוש התפילה אך לא התפילה עצמה. כללו של דבר, תפילה ונבואה הן שתי הגדרות נרדפות לדו שיח הנושא אופי של ברית בין אלוקים לאדם.
- קהילת התפילה נולדה באותה שעה ממש כשקהילת הנבואה הגיעה לקיצה, וכאשר קהילת התפילה באה לעולם הרוח של היהודי הקדום, לא המירה את קהילת הנבואה אלא הנציחה אותה. התפילה היא המשך של הנבואה ואגודה של מתפללים היא ממילא האגודה של נביאים.
24 . א. בעוד שבתוך קהילת הנבואה האלוקים נוקט ביוזמה – הוא מדבר והאדם מאזין – הרי שבקהילת התפילה היוזמה באה מן האדם: הוא המדבר והאלוקים מאזין...הנבואה והתפילה בעלות הברית צמחו באותו רגע ממש בו פתחו אברהם והאלוקים בדו שיח מוזר. בזמן מאוחר יותר, כאשר האנשים הטמירים של הכנסת המופלאה הזאת היו עדים לכך שיום הקי הבהיר של קהילת הנבואה שהיתה מליאת צבע וקול, עמדה ליהפך לליל סתיו עצוב של אלם נורא שאינו מואר על ידי חזון ה', הם סירבו להכנע למציאות היסטורית ואכזרית זו ולא נתנו לדו שיח בין האלוקים והאדם להסתיים. כי אנשי כנסת הגדולה ידעו כי בעקבות היעלמותו של דו שיח זה מתחום התודעה של הקהילה היהודית תפסיד הקהילה את הקירבה האינטימית של האלוקים...אם האלוקים לא המשיך לקרא את האדם הם דרשו שהאדם יקרא לאלוקים וכך הועתק דו השיח של ברית ממישור הנבואה אל מישור התפילה.
ב. שתי הקהילות מורכבות ממבנה משולש, משום שיש בהן שלושת הגופים – אני אתה והוא. הנביא אשר האלוקים מגלה לו את סודו חייב לזכור שהוא נציגם של "הם" אנונימי, אשר בשבילם מיועד דבר ה'. שום אדם, ויהא גדול ומכובד אינו ראוי לדבר האלוקים אם הוא מדמה בלבו כי דבר ה' הוא נכסו הפרטי שאינו ניתן לגלות לאחרים. בדומה לכך אסור שקהילת התפילה תהיה רק ענין לשניים...הכרחי לצרף אחרים. האדם חייב להימנע מתפילה המכוונת רק למען עצמו. לצורת הריבוי של התפילה נודעת חשיבות מרכזית בהלכה. בעת צרה אסור לו לאדם לשקוע בסבלו, להרהר רק בעצמו, להתעניין רק בעצמו, ולבקש את האלוקים רק למען עצמו...רק האדם השני יודע אמנות התפילה משום שהוא עומד לפני ה' כשהוא מבקש למען הרבים. אדם הראשון האגוצנטרי והמסוגר בתוך עצמו, אינו זכאי להצטרף לקהילת התפילה ובעלת הברית אשר האלוקים חבר בה.
ג. שתי הקהילות קמו לא רק מתוך חווייה מיוחדת של פגישה עם האלוקים אלא גם ואולי בעיקר בגלל גילוי הבשורה הנורמטיבית הכרוכה בחוויה זו... בניגוד לחווייה המיסטית של אינטואיציה הארה או אחדות, המובילה רק במקרים נדירים לניסוח של בשורה מעשית, הרי הנבואה... לעולם אינה מובדלת מן התוכן הנורמטיבי שלה...
אף התפילה יש בה לא רק תודעת הנוכחות של האלוקים כי אם מעשה של התחייבות כלפי האלוקים וקבלת עול מרותו המוסרית. מי הוא זה הזכאי לפתוח בדו שיח של תפילה עם האלוקים? ודאי, האדם המוכן לטהר את עצמו מכל פגם וחטא. כל סוג של עוול שחיתות אכזריות וכו' מחלל את עצם מהותה של הרפתקת התפילה, משום שהוא כולא את האדם בתוך עולם קטן ומכוער אשר בו אין האלוקים רוצה להכנס...מעולם לא ראתה ההלכה את התפילה כמחווה נפרדת ומאגית, שהאדם יכול לעסוק בה בלי שיאחד אותה עם מיכלול חייו. ה' מקשיב לתפילה העולה מלב דכא, העצב בשל חיים נבוכים ואוויליים ואשר עז חפצו לגאול את החיים הללו. כללו של דבר, רק האדם המתחייב זכאי להתפלל ולפגוש את האלוקים, לעולם מבשרת התפילה את התשובה המוסרית. מטעם זה אין התפילה כשלעצמה ממלאה בקהילה ההלכה תפקיד כה נכבד כמו בקהילות אמונה אחרות, ומשום כך אין התפילה נחשבת לפעילות דתית התובעת לעצמה מעמד מרכזי אם לא בלעדי. לעולם חייבת התפילה להיות בזיקה לחיים של תפילה המוקדשים למימוש הצו האלוקי, ובתורת שכזאת אין התפילה יחידה בפני עצמה אלא מבוא נשגב לפעילות הלכתית.