הרבנית רחל לוינגר 20.01.20
ב"ה
הורות טבעית והורות גאולה
- אדם הראשון היה אביה של הקהילה הטבעית, זו שלא נגאלה. אברהם היה אביה של הקהילה הרוחנית זו שזכתה להיגאל. אדם הראשון חטא ופעל בניגוד לרצונו של האלוקים. אברהם הכריז על דבר האלוקים כעל החוק העליון שעל פיו חייב האדם לנהוג. אדם הראשון איבד את גן העדן. אברהם ביקש להשיב אותו לאדם. נראה שתפקידו של האב במגבלותיה ובמסגרתה של הקהילה הטבעית, זו החוטאת האנוכית, רודפת התענוגות ושוחרת הכוחניות, שונה הוא מזה שנועד לו במסגרת הקהילה שזכתה להגאל, הקהילה שיסודה בברית, המוסרית, הצנועה ושוחרת האהבה. במסגרת הקהילה הראשונה זו שנוסדה בידי אדם הראשון, תפקיד האב הוא בעל משמעות כה מועטת עד שאין כל טעם לציינו באמצעות שמו, בעוד שבקהילת הברית נגאל תפקיד האב והתעלה, כאשר נוצקה אל תוכו משמעות חדשה, הראויה להזכרה ולהבלטה.
- האמהות בקהילה הטבעית היא חוויה - אמנם בלתי גאולה ולפיכך גם בלתי מעודנת ובכל זאת הריהי חוויה. אבהות מבחינה גופנית, אין משמעה דבר הניכר לעין או הראויה להזכר. הזכר מבחינה גופנית ונפשית אינו חווה את אבהותו. כללו של דבר: במסגרת הקהילה הטבעית תופסת האם עמדה מרכזית בעוד שהאב מורד למעמד שהוא בלתי מוחשי ומעורפל כיון שאין עמו כל כבלים מגבילים. האימהות היא מצב המוטל על האשה באשר היא ולכן נגזר שמה של חוה ממעמדה כאם כל חי בעוד שבין שמו של אדם הראשון ובין עובדת אבהותו אין דבר וחצי דבר "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה? (ישעיה מט טו)
- מה היא האבהות בקהילת הברית? זו היא המחויבות החנוכית הנהדרת למסורת. זו החובה שנוטל על עצמו האדם מרצונו להנחיל ולהעביר אל צאצאיו את הברית, מסר צופן, דרך חיים מיוחדת , מסורת של עשיית משפט וצדקה. בקהילת הברית הועלה האב למעמד של מורה ומעצם תפקידו זהו הוא הועבר מן השוליים אל המרכז כשהוא קונה לו מעמד השווה לזה של האדם. זו הסיבה שבשלה לא היה אדם הראשון כנציגה של הקהילה הטבעית מודע לאבהותו. רק עם הופעתה של קהילת הברית ורק במסגרת
ניסוח ההשקפה על האב המורה נחשפה בפננו לפתע המחויבות האבהית.
- המשימה המוטלת על האם עברה שנוי ומעתה יש בה שליחות גדולה. לעסוקה הרב בילד הוקנתה משמעות מוסרית. היא איננה רק מזינה אותו באורח פיזי אלא אף מגדלת ומטפחת אותו. ..האמהות אינה רק חוויה אלא גם מחויבות.
- שרה באה במקומה של חוה. האם האוניברסאלית שקבלה עליה מרצון את המחויבות הנובעת ממעמד זה תפסה את מקומה של האם הטבעית המעורבת באמהותה באורח אנסטינקטיבי…אמהותה של חוה ענינה היה במתן חיים לילדה אך לא היה בה כל יסוד של מנהיגות…אמהותה של שרה באה מכח חזון גדול מכח שליחות חדשה שקבלה על עצמה.
- מאידך גיסה, האשה אשר הטבע הפלה אותה לרעה בחייבו אותה לשאת לבדה את המטען הכבד של האמהות איננה רוצה לוותר על תפקידה כאם ולהשליך מעליה את משאה. הרצון הכפייתי להיות לאם בכל מחיר מדגיש את הפאתוס שבתפקידה זה. …האשה בתנ"ך כמהה לילד בכל לבה ונפשה ואיננה מסוגלת לדכא את יצר האמהות.
גורלה של האשה הרווקה הוא עגום בהרבה מגורלו של הגבר שלא נשא אישה. רושמה של הבדידות על האשה הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית הוא הרסני יותר מרושמה על הגבר. האשה מוצאת את עצמה במצב קשה ופרדוקסלי. מצד אחד היא משתוקקת לבעל ולילד מן הצד האחר תשוקה זו החודרת אל תשתית עמקי אישיותה יכולה להתגשם רק באמצעות הכאב והייסורים.
- סיפור הבריאה מתאר תפקיד זה בפסוק קצר: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
- עם הופעתה של קהילת הברית ועם שינוי אופיה של האמהות מחוויה בלתי נמנעת אל מחויבות מרצון, נגאלו יסוד הייסורים שבחוויה זו והדיכוטומיה הטרגית שבבסיסה.
- כאשר חוה סובלת, חוייתה המיוסרת היא אבסורדית חסרת תכלית, בזבוז של אנרגיה ורגשות אנוש. כאשר שרה סובלת חויתה מתקדשת בתור קורבן למען רעיון גדול ונשגב: המשכיותה הנצחית של קהילת הברית
- חנה, היא האשה הנתונה במצוקה, אשה שסברה כי אבדה בחייה את הכל וכי האלוקים ואדם נטשוה לחלוטין. אשה שחשה בעוני מר ונורא, באבסורדיות של החיים. היא חפשה לה הקלה בתפילה כי המצב שאליו נקלעה מנקודת מבט אנושית נעדר כל תקווה. אין ספק שכמיהתה לילד לא היתה בשום אופן עזה פחות מזו של חוה ובכל זאת היה ביניהן הבדל בסיסי: תשוקתה של חוה לילד לא התקשרה אל ייעוד נשגב כלשהו. היתה זו תשוקה אנוכית טהורה, אנסטינקטיבית פרימיטיבית….
- תשוקתה של האם של הברית וכמיהתה לילד, נובעות מחביון עמקי אישיותה מן המקום שבו נחקק בה צלם האלוקים…האלוקים איננו זקוק לעולם למענו. הוא חפץ בו כדי להציע בפני האם את האפשרות להגיע לגדולה. בדומה לכך זקוקה גם האם של הברית ליד: כדי לשמח, כדי לאפשר לו להצטרף אל הקהילה הכבירה של הברית כדי לשרת את התכלית הנשגבת כדי להקדיש את הילד לאלוקים.
- הבה ואסכם. בקהילה הטבעית האשה מעורבת כולה בייעודה כאם. האב היא דמות מרוחקת הנצבת בשוליים. בקהילת הברית נע האב אל המרכז, אל המקום שבו עמדה מאז ומעולם האם ושניהם יחדיו מקבלים עליהם מחויבות חדשה אוניברסלית במהותה: ללמד להכשיר את הילד לשמוע את הדי הדממה הדקה המתדפקים חזור והתדפק על דלתותנו ומטרידים את מנוחתה של הקהילה השאננה חסרת הדאגה ושבעת הרצון.
- ההוראה חייבת להיות מחמירה מדויקת ומסורה. אם אין האב יכול להשיג כל זאת בכוחותיו שלו הוא חייב לדאוג לכך שילדו יזכה לחנוך הדרוש לו.
- החוויות מועברות מאדם לאדם לא באמצעות הדיבור אלא על ידי מגע מתמיד
באמצעות ההתחברות על ידי פעפוע מלב אל לב דמעה או חיוך עיניים חולמניות ונעימה רכה דומיית בין השמשות וקריאת שמע. את כל אלה נמצא בתחומה של האימהות האם היא היוצרת את הלכי הנפש, היא היא האמן שמתחת ידו יצאו הרוממות ההוד והיופי. היא המספרת לילד את עליותיה הגדולות של היהדות. היא המעבירה אליו בדרך כלשהיא את הרטט את מקצב לבה של היהדות בשעת משחק שירה צחוק ובכי.
- על אף חשיבותו של העיסוק האנטלקטואלי הרי שבעתות של משבר ומצוקה הכרחית היא המחויבות הנפשית רגשית ואי אפשר בלעדיה. לולי האם לא יכול היה היהודי לעמוד בעוז כנגד משברים כה רבים אשר איימו לחסל את עמנו ולשרוד.
16 .דרך גאולת החוייה האימהית שיקמה שרה את כבודה של האשה. משימה חדשה הוטלה עליה: להתעלות לשיאים אל גבורה ברגעים של פחד ושל תוהו רוחני, כאשר הגבר על אף מיומנותו האנטלקטואלית הרבה מוצא עצמו חסר אונים ועומד להכשל ביישום מחויבותו האבהית.
בשעות משבר תופסת האם עמדה חדשה היא השומרת על בעלה מגנה עליו ולמדת אותו. בקהילת הברית האימהות היא כח רוחני חזק יותר מן האבהות. ברגע שבו מתעורר הצורך בפעילות הרת גורל הופכת האם הצנועה הנחבאת אל הכלים והמאופקת לאשיות נמרצת ופעלתנית
האשה היא אשיות של שעת משבר. בימים כתיקונם כאשר יש לקבל החלטות של שגרה הגבר הוא שמכריע והאשה של התנ"ך הולכת בעקבותיו. אבל בימים של מהומה ושנוי כאשר קהילת הברית מוצאת את עצמה עומדת על פרשת דרכים כשעליה לבחור בין דרכי פעולה חלופיות בחירה אשר תעצב את ייעודה או אז פוסעת האם אל קדמת הבימה ונוטלת את רסן השלטון. גדולתו של הגבר מתבטאת בפעילות היומיומית כאשר המצבים המתחלפים מזמינים ניתוח הגיוני וחשיבה מפורטת. גדולתה של האישה מופגנת בשעת משבר כאשר המצב איננו קורא לתבונה שיסודה בחשיבה מדודה אלא תובע במקום זאת פעילות מידית הנובעת מעומק תהומותיה של האשיות הרגישה. נתן הקב"ה בינה יתירה באישה (נדה מה ע"ב).
- בזכות שרה שרדה קהילת הברית. לאברהם היו שני בנים ישמעאל ויצחק. הברית נכרתה עם יצחק בלבד אך לא עם ישמעאל . מדוע? משום שאמו של ישמעאל היתה הגר ואמו של יצחק היתה שרה.
לזכותה של רבקה יש לזקוף את העברת הברית ליעקב ולא לעשו. יצחק שקל להפקיד את ירושתו הרוחנית בידי בנו בכורו. בשעת משבר זו התערבה רבקה ובכך קבעה את ייעודה ההסטורי של קהילת הברית.
בזכותה של מרים צמח משה כמנהיג עמו וכמושיעו. אלמלא היא לעולם לא היה משה חדור באהבה כה עזה כלפי אחיו המעונים. היא שהציעה לבת פרעה להביא ליד מינקת עברייה וכך מנעה ממנו להיעלם בתהום האלמוניות ואי הידיעה.
באופן דומה חילצה דבורה את העם מדיכוי ומעבדות כאשר עוררה את המרידה בפיקודו הצבאי של ברק. האגדה גם מספרת כי הנשים סרבו לתרום לעשית עגל הזהב, בעוד שהן הפגינו נדיבות לב רבה בתרומתן לבניין המשכן.
- מענין שתפקידו ההסטורי של אברהם תם עם מותה של שרה אף שהוא חי לאחר מכן עוד שלושים ושמונה שנים. יצחק ורבקה יורדים יחדיו מן הבימה. יעקב מוותר על תפקידו לטובת יוסף עם מותה של רחל בטרם עת. ועם כל זאת וכאן מתגלה הטרגדיה בכל מלא עוצמתה אומרים אנו אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב ולא אלוקי שרה אלוקי רבקה ואלוקי רחל ולאה אף שיש להן חלק שווה בבורא העולם.
- ההלכה היתה מודעת לגדולתה של האם של הברית כאשר ניסחה את הכל האומר כי מעמדו של היהודי מועבר באמצעות האשה. ההלכה היתה מודעת גם לבדידות ולנימת הטרגית שבמחויבות הנשית כאשר קבלה גם כלל מנוגד שעל פיו נקרא הילד על שם אביו וממנו גם יורש את ייחוסי המשפחתי.
- כמה יפה מספרת לנו התורה את סיפורו של אב אשר הוטלה עליו המשימה להעמיד אומה ואשר לא יכול היה להוציאה אל הפועל כיוון ששרה המובחרת שבנשים לא יכולה היתה בשל עקרותה להצטרף אליו. האלוקים היה צריך לחולל נס כדי שתיווצר האומה הכריזמטית. שרה אכן תהיה לאימה של אומה. "וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו" ריבונו של עולם חוזר ומדגיש כי בלעדי שרה לא תיכון ברית עם האומה. המשימה ההסטורית הגדולה הופקדה בידי שני אנשים. הם משקפים את גדולת האדם בכוליותה. באמצעותם תגיע האומה הנשגבת אל שלמותה.