הרב אופיר פריד 25.01.21
צפה בשיעור
לברך - בהכרה ובהנאה
- בבלי ברכות לה, א
אשכחן לאחריו, לפניו מנין! הא לא קשיא, דאתיא בקל וחומר: כשהוא שבע מברך - כשהוא רעב לא כל שכן?
- ספר הכוזרי מאמר שלישי, יג (תרגום יהודה אבן שמואל)
(יג) אמר החבר: ומה שמ הרבה נעימות בחיי החסיד ומחזקה, ומוסיף הנאה על הנאתו הוא חובת ה"ברכות "שהוא חייב לברך על כל מה שהוא מוצא בעולם וכל המוצא אותו בעולם.
אמר היד הכוזרי: היתכן הדבר? והרי ה"ברכות "טרחה נוספת הן .
(טו) אמר החבר: האין האדם השלם ראוי לכך שייאמר עליו שהוא מרגיש בהנאה שבמאכלו ובמשתהו יותר מן הילד או מן הבהמה, כשם שלבהמה ראוי ליחס את ההנאה יותר מאשר לצמח, אם כי הצמח מקבל אוכל בכל עת?
(טז) אמר הכוזרי: אמנם כן! בגלל היתרון שיש לו לאדם בתחושה ובהכרה בשעת ההנאה. כי השיכור אשר בשעת שיכרותו הובאו לפניו כל הדברים שהוא מתאווה אליהם, ואכל ושתה ושמע ניגונים ונמצא בחברת רעיו... אילו סופר לו על כל זה לאחר שנתפכח – היה מצטער על כך והיה חושב כל זה להפסד ולא לשכר, הואיל וההנאות ההן לא באו לידו כשהוא במצב של הכרה מלאה ותחושה שלמה.
(יז) אמר החבר: לעומת זה ההכנה להנאה וההבחנה בה והמחשבה על העדרה לפני בואה – כל אלה כופלות את ההנאה! וזוהי אחת מתועלות ה"ברכות" לכל מי שקיבל עליו לקיימן בכונה ובשלמות, כי הן מביאות לנפש האדם את ההבחנה במין ההנאה ומולידות את ההרגשה בצורך להודות עליה למי שנתנה, לאחר שהיה האדם חושש להעדרה – ואז תגדל השמחה על הנאה זו. כך אתה מברך: "שהחיינו וקיימנו", שהרי אתה רואה את עצמך מזומן למוות, ונמצאת מודה על היותך חי עוד, ורואה זאת כזכיה, וייקל בעיניך החולי, ואף המוות בבואו בזמנו, כי בעשותך חשבון נפשך מצאת כי ממשאך וממתנך עם אלהיך יצאת ברווח. שהרי לפי טבעך ראוי אתה כי ייעדר כל טוב ממך, כי עפר אתה, אך האלוה היטיב עמך ונתן לך חיים והנאה, ועל אלה אתה מודה. ובבוא השעה כי יטלם ממך – תודה ותאמר "ה' נתן וה' לקח – יהי שם ה' מבורך" – וכך תמצא נהנה כל חייך. ומי שלא קיבל עליו דרך זו, חשוב את הנאתו לא להנאה אנושית כי אם להנאה בהמית, בדומה להנאת השיכור שהזכרנו למעלה.
- בבלי ברכות לה, א
מנא הני מילי? דתנו רבנן: קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.
- הראי"ה קוק זצ"ל, עין אי"ה ברכות חלק ב'
הקודש מורה שיהיה האדם מבקש ההנאה האנושית-הרוחנית גם בכל הדברים הגשמיים, על כן ראוי שיותר יתענג על הידיעה במעשה ד', ביצירת כל דבר שהוא נהנה ממנו לרומם את נפשו האנושית, ממה שיתענג על ההנאה החושית. וראוי שתהיה ההשקפה הרוחנית חודרת על חסדי ד' וחכמתו בעצם היצירה זולת מה שהדבר נוגע לו, וזוהי ברכה שלפניה. וברכה שלאחריה, ההכרה בחסד במה שנוגע לנפשו ועמידתו וקיומו ע"י מוצא פי ד'. ובכלל היא הכרת-טובה מפני ההנאה והעונג זולת הקיום והתועלת הנמשך מזה, שהוא כולל ג"כ ההכרה של הטובה של ההנאה הרוחנית מההשכלה אל חכמת היצירה, לדעת כפי כחו את מעשה ד' כי נורא הוא ונעשה בחכמה ורב חסד, וההכרה של טובת הקיום הנמשך מהמזון אל האדם. ע"כ אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. כי גם הנאת הטעימה, העונג המשותף אל הקיום, ראוי לברך עליו, אם כי ראוי תמיד להכיר את ההנאה כמצורפת אל התכלית של הקיום.