הרבנית רחל לוינגר 27.01.20
- העמדת שאלת הסבל, טוענת היהדות אפשרית היא בשתי דימנסיות נפרדות גורל ויעוד. היהדות הבחינה תמיד בין קיום גורלי לקיום יעודי, בין האני יליד הגורל להאני בן היעוד. בהבחנה זו צפונה תורת הסבל שלנו.
- קיום גורלי כיצד? זהו קיום מאונס, בבחינת על כרחך אתה חי, קיום עובדתי שלוב בשרשרת חוקיות מכנית נטולת משמעות כיוון ותכלית ומשועבד לכוחות סביבה שלתוכה נסחף היחיד על ידי ההשגחה מבלי שנמלכה בו עובר לדחיפה זו. דמות אובייקט לה"אני" הגורלי. כאובייקט הוא מופיע, כעשוי ולא כעושה…ישותו נבובה נעדרת פנימיות עצמיות ועצמאות. ה"אני" הגורלי מכחיש את עצמו הכחשה גמורה. כי הרי אין האנוכיות והחפציות יכולות לדור בכפיפה אחת.
- תועה הסובל בחללה של תבל שחיתת אלקים פרושה עליה וחרון אפו מתוח נגדה וכולו מוחרד ומורגז ייסורים משוללים כל גוון בהיר ומופיעים ככוחות שטניים…בשלב זה של מבוכה ואלמות טמטום הלב ובלבול המח אין האדם שואל כלל לעילת הרע ומהותו. הוא סובל בדממה ונאנק ביגונו שהשתיק את התלונה וכבש את השאלה והחקירה.
- בשלב זה מתחיל האדם להתבונן בסבל ולהקשות קושיות חמורות. מתחקה הוא אחרי יסודותיהם השכליים של הסבל והרע ומשתדל למצא את השלוה וההרמוניה בין החיוב והשלילה ולהסיר את חודה של המתיחות בין התיזה הטוב ואנתיתיזה הרע שבהוויה. מתוך השאלה והקושיה הוא בא לידי ניסוח מטפיסיקה של הרע שעל ידה מתפשר הוא עם אותו הרע ומנסה לחפות עליו. משתמש הסובל בכל ההפשטה השכלית שחונן בו מאת הבורא עד כדי השליה עצמית כפירה במציאות הרע בעולם.
57
- האני הגורלי שואל שאלה עיונית מטפיסית ביחס לרע ושאלה זו לא ניתנה לפתרון ואין עליה תשובה. בדימנסיה השניה של קיום האדם - היעוד - לובשת שאלה הסבל צורה חדשה….סיסמת האני היעודי היא "על כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה מת אבל ברצונך החופשי אתה חי. האדם נולד כאובייקט אבל ביכולתו לחיות כסובייקט כיוצר ומחדש המטביע על חיוו את חותמו האנדיווידואלי. תעודתו של האדם בעולמו על פי היהדות היא להפוך גורל ליעוד. קיום מופעל ומושפע לקיום פועל ומשפיע. קיום מתוך אונס מבוכה ואילמות לקיום מלא רצון מעוף ויוזמה
…היעוד מעניק לו לאדם עמדה חדשה בעולמו של הקב"ה הוא נותן לו כתר מלכות, והאדם הופך שותפו של הקב"ה במעשה בראשית.
הנני מעונין בו מבחינה הלכתית כאדם הרוצה לדעת את המעשה אשר יעשה. אני שואל שאלה פשוטה מה יעשה הסובל וחי בסבלו? במישור זה נקודת הכובד נעתק מבחינת הסיבתיות והתכליתיות לאספקט המעשי. הבעיה מנוסחת עכשיו בשפתה של ההלכה הפשוטה וסובבת סחור סחור למשימה יומיומית. שאלת השאלות היא מה מחייבים היסורים את האדם ובעיה זו חבבה היהדות והעמידה אותה בטיבור עולם מחשבתה….אין אנו תוהים על דרכי הקב"ה מופלאות אלא על דרך האדם אשר בה ילך כשהסבל קופץ עליו. אנו ואלים לא לסיבת הרע ולא לתכליתו כי אם לתיקונו והעלאתו. איך יתנהג האדם בעת צרה מה יעשה האדם ולא ימוק ביסוריו.
התשובה ההלכתית לשאלה זו פשוטה מאד. היסורים באים כדי לרומם את האדם לטהר את רוחו ולקדשו, לנקות את מחשבתו ולצרפה מכל פסולת השטחיות וסייגי הגסות. לעדן את נפשו ולהרחיב את אופק חייו. כללו של דבר היסורים תפקידם לתקן את הפגום באישיותו של האדם.
- ההלכה מלמדת אותנו כי עוון פלילי הוא בידי בעל היסורים להרשות את מכאוביו ללכת לאבוד ולהשאר ללא משמעות ומטרה. הסבל מופיע בעולם כדי לתרום דבר מה לאדם.
- אוי ואבוי לו לאדם אם היסורים לא הביאוהו לידי משבר רוחני ונשמתו נשארה קפויה ונעדרת סליחה. אוי ואבוי לו לסובל אם אין נפשו מתחממת בלהט היסורים ואם אין החבלים מעלים את נר ה' בו. כשמכאובים תועים בחללה של תבל ככחות אטומים ללא תועלת קטרוג גדול בוקע ועולה לעומת האדם המפסיד את סבלו
- "מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת .אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני איפה היית ביסדי ארץ? הגד, אם ידעת בינה…הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור "... אם אין אתה יודע את האלפא ביתא של היצור מדוע תתחצף להקשות קושיות על הנהגת העולם? אבל כשהבין איוב מה מוזרה היא שאלתו וכמה גדולה בערותו והודה ולא בוש "לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע" גילה הקב"ה לאיש היעוד את היסוד האמיתי הצפון ביסורים….אמר לו הקב"ה איוב! אמנם לעולם לא תבין את סוד המדוע…. אבל דבר אחד מחובתך לדעת את יסוד תקון היסורים.
איוב! כששפעו עליך חסדי … והיית מאנשי שם בעלי השפעה …איש תם וישר היית, ירא אלוהים וסר מרע ולא השתמשת בכחך ועשרך לרע, נתת הרבה לצדקה, לא נמנעת מלהמציא עזר וסעד לרבים ועמדת להם בעת צרה ומצוקה.. אולם חסר לך אותה מדת החסד הגדולה בשני מובנים :א. מעולם לא נשאת בעול הצבור ולא השתתפת בצרתו ויגונו. ב. לא הרגשת את יסורי היחיד הסובל….אמנם חסד תובע יותר מדמעה רגעית ממטבע קרה… חסד פירושו התמזגות עם הזולת הזדהות עם כאבו…
- דברי השקפה עמ' 43:
בהקשר זה ראוי להזכיר את עניין מעמדה ויחסה של יהדות ארצות הברית בימי מלחמת העולם השניה, כאשר כבר היה גלוי וידוע שאלפי אלפים מאחינו באירופה עומדים על סף הכלייה הפיסית במשרפותיהם של הנאצים. יהדות אמריקה לקתה אז באדישות ובחוסר אומץ; היא לא הרעישה שמיים וארץ ולא זיעזעה את מוסדות המדינה הגדולה שבוודאי יכלה לסייע ולא במעט. לא אוכל לשכוח את המעמד המסכן והעלוב מאד כאשר "אגודת הרבנים" כינסה בוושינגטון הבירה כחמש מאות רבנים שביקשו להתקבל על ידי הנשיא רוזבלט כדי להביע זעקת שבר ומספר בקשות מעשיות להצלה. גם אנוכי הייתי בכלל הציבור הרבני הגדול שהגיע לבית הלבן יום אחד לפני יום הכיפורים.
- אם חסדי ה' שנתנו ליחיד מחייבים את הנהנה מהם בפעולות מסוימות קל וחומר לחסדי אלוקים המתגלים בצורת נס החורג ממסגרת החוקיות האלמנטרית. הנס מטיל על האדם חובה מוחלטת לקיים את הצווי הגדול המשווע מתוך הפלא.
- כשנס אינו מוצא את הדו הרצוי במעשים ממשיים , חזון נעלה מתנוון ומתמזמז ומדת הדין מתחילה לקטרג על בעל הנס כפוי התודה. ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? אז באה המצוקה שעת היסורים. הסבל הוא ההתראה האחרונה שההשגה העליונה מתרה באדם… היהדות הקפידה מאד על איסור חימוץ השעה... מהו איסור נותר אם אל איחור שעה? מהו עוון חילול שבת אם לא עשיית מלאה רגע אחד אחרי שקיעה החמה?…
דוד לא החמיץ את השעה הרצויה והתוודה מיד על עוונו. שאול התמהמה קצת ובשל פיגור זה נטלה המלכות ממנו.
- הרעיה הענוגה והעדינה דחופת חרג לדוד יפה עיניים שנדדה בימים שטופי זוהר בשבילי הכרמים וברוכסי ההרים…. בין החומות לבקש את דודה, שבה בליל סגריר אחד לאהלה עיפה ויגעה ונרדמה. רחש צעדים מהירים וקלים נשמע בדומית האוהל. באותו לילה סודי ומוזר עלה הדוד פתאום מתום האפלה ודפק בפתח רעיתו שכל כך קיותה וציפתה לו. דפק והתחנן לה שתפתח לו את דלת אהלה "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה" הרגע הגדול שאליו חכתה בכליון עינים ובל הומה בא מתוך הסח הדעת. הדוד המתחמק והמסתתר שבע הנדודים והתלאות הופיע עם תלתלי קווצותיו ועיניו השחורות עם מבנה גוון החסון וארשת פניו המאירות . עמד ליד פתחה פשט את ידו דרך חור המנעול בקש מחסה מרטיבות הלילה ורצה לתנות לו על אהבתו העזה על כסופיו ועריגותיו... רק תנועה קלה של השטת יד והיסט המנעול הפסיקה בינה ובין הדוד בין החלום הגדול והגישום המלא. בקפיצה אחת יכלה הרעיה להשיג את כל חמדת חייה. …
אבל עקוב הלב ומי יבחן אותו? דוקא באותו לילה עצלות בת עקשנות מוזרה תקפה עליה. לרגע קט נגנז אש הכיסופים שבערה בה…. הרעיה סרבה לרדת מעל משכבה. לא פתחה את דלת אהלה לדודה יפה התואר טירוף דעת אכזרי גרפה לתוך תהום הנשיה והאדישות התעקשה הרעיה והתעצלה. המטירה בהמון תירוצים ואמתלאות לשם הסברת הנהגתה המשונה "פשטתי כותנתי איככה אלבשנה רחצתי רגלי איככה אטנפם"? הדוד דפק והלך וכל שדפיקותיו גברו גבר גם השגעון המצנן והמזהם….
אמנם כן, הרעיה נתעוררה לאחר שהיה קלה מתרדמתה וקפצה בבהלה ממטה לקבל את פני דודה "קמתי אני לפתוח לדודי… דודי חמק עבר"….
פרשת החיפוש הקדחתני חזרה וניעורה עדיין היא נודדת בין משכנות הרועים ומבקשת את דודה.
- ראשית דפיקת הדוד נשמעה במערכה הפוליטית…רוסיה וארצות המערב תמכו יחד בריון ייסודה של מדינת ישראל שהיתה אולי ההצעה היחידה
שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. נוטה אני להאמין שארגון האומות המאוחדות נוצר במיוחד לתכלית זו.
- שנית דפיקות הדוד נשמעה בשדה הקרב. חיל ההגנה הקטן של ישראל ניצח את צבאותיהן העצומים של ארצות הרב. נס רבים ביד מעטים נעשה לעיננו. ופלא עוד יותר גדול התרחש באותה שעה. הקב"ה הכביד את לב ישמעאל וציוה עליו לצאת לקרב נגד מדינת ישראל.
- שלישית הדוד התחיל לדפוק גם בפתח האהל התיאולוגי וייתכן כי זוהי הדפיקה החזקה ביותר.
הדגשתי כמה בפעמים בדברי על ארץ ישראל שכל טענות התיאולוגים הנוצרים שהקב"ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל ושכל ההבטחות בנוגע לציון וירושלים מתייחסות במובן אליגורי אל הנצרות והכנסיה הנוצרית נתבדו בפרהסיה על ידי יסוד מדינת ישראל כטענות שקר שאין להם שום עיקר ושור.
- רביעית הדוד דופק בלבות הנוער המתבולל והנבוך. תקופת הסתרת הפנים בראשית שנות הארבעים הביאה בלבול המוחות בין המוני העם היהודי והנוער בפרט. ההתבוללות הלכה וגברה והדחיפה לברוח מהיהדות ומעם ישראל הגיעה לשיאה….פתאום התחיל הדוד לדפוק בדלתות הלבבות הנבוכים ודפיקתו תקומה מדינת ישראל האיטה לפחות את הבריחה.
- הדפיקה החמישית…בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאנו בתגלית המרעישה שם יהודי אינו הפקר.
ברוך שהחיינו לזמן הזה שיהודים יש בכחם בעזרת השם להגן על עצמם.
- הדפיקה השישית נשמעה בשעת פתיחת שערי הארץ. יהודי הנס מארץ אויב יודע עכשיו כי יכול למצא מקלט בטוח בארץ אבות.