הרב אופיר פריד 04.11.19
הקדמה ורקע היסטורי ל - "זרעונים"
- אגרות הראיה א' אגרת כז (תרס"ו)
עת לעשות לה'. אנחנו חייבים ללכת בדרך, אשר תביאנו לרכוש לנו את העט, לבצר לנו מעמד בריא בספרות קבועה והגונה ותמידית, ומתגברת בכל גווניה לטובה, באופן שנוכל באמת לקדש שם שמים ולתת כבוד לתורה, תהילה לארץ חמדתנו, והוד והדר לירושלים עיר קדשנו. העט הוא בן המחשבה, והמחשבה היא מולדת הלימוד. על כן אנחנו חייבים להתעודד בחיל עוז ואומץ, בבטחון ובגבורה פנימית, לקבוע מסכת ברחבה לכל המקצוע הגדול של תורת הלב והמחשבה, לכל הלכות דעות שבתורה, מתחתית המדרגה של הלימוד המוסרי היותר נמוך וקל עד רום פסגת המחשבה היותר עליונה ורוממה, עד מרום שיח קודש של רזי עליון וסתרי תורה.
- אגרות הראיה ב' אגרת שצב (תרע"ב)
כבודו נגע בדבריו בדרך-אגב בפצע, בספרות שנכבשה תחת יד מהרסי נשמתנו היסודית. הנה גם על זה יש לנו תקוה, ליסד במה מדעית-ספרותית דתית- לאומית, ע"י קיבוץ הכחות הרוחניים ההולכים ומתאספים לאטם בא"י. אבל ענין זה ארוך מאד, צריך לבאר בו פרטים רבים, שאין הפנאי מסכים לזה, על כן גם זה יונח לנו לזמנים אחרים ברצות ד'.
- אגרות הראיה ב' אגרת תז
על דבר אורגן, כמה צדק כבודו. והנה זה מקרוב נתיסדה אגודה ל"תרבות ישראל" מהכחות הנוטים לצד הדת. כמובן הנני מסייעם כפי האפשרות, וכבר נדברנו על דבר יסוד אורגן ארץ- ישראלי בעל טעם ישראלי. כשנזכה להוציא אל הפועל מחשבה זו, נוכל לקוות, שסופרים הגונים, שרוחם באמת זר הוא לכל התעלולים, שעושים בשם הלאומיות הפזיזה, לא ילוו עוד למחנה ההורסת, ויחד עם כל טובי ישראלי יתנו ידם לעבוד עבודה תמה, למען עמנו וערי אלקינו.
- תגובת יוסף חיים ברנר ל"עקבי הצאן" ול"הניר" (תרס"ט)
ותיתי לו לרבנו אברהם יצחק הכוהן, שאחרי כל הנחותיו המבולבלות וחזונותיו המופרכים, שכולם אינם אלא תולדת הלך נפש קרועה לשנים (למרות אופטימיותה החיצונית, שהיא טובעת בעולם-האור...) ואחרי כל נבואותיו המסתוריות, שאוי לה ל"התחיה", אם עליהן תשליך יהבה – הוא מסיים בפסוק: "וצדיק באמונתו יחיה". אכן! את זה אנו שומעים ואת זה יבינו גם בני הקהילה היפואית. אפס כי אז רק למותר הם כל הפטפוטים שב"הניר", מעין "מעשי בראשית והאדמתנות", ואין מקום לכל הפרכוסים ש"באחדות ושניות", ואין צורך בכל הכרכורים שב"מהות-הכפירה"...
לבסוף הערה קטנה: דרך-אגב הזכרנו לעיל את אספת-הרבנים של האורתודוכסיה הרוסית-הפולנית, אותם הרבנים בעלי "הפסגה", "הפלס" ו"הקול", וכאן האמת צריכה להיאמר, שאם גם האורגנים הללו, כמו "הניר", היו כלי-מבטאה של היהדות הישנה, הקפואה, שהתחילה להתעורר ולנסות להסתגל על-פי דרכה אל הזרמים החדשים, ובעיקר לעמוד בקשרי-המלחמה נגדם – הנה הבדל רב ועמוק מכל מקום, יש בין "הניר" וביניהם. הרושׁם של "ספרות" האורגנים ההם הוא: בִּצה שהעלתה ירוקה, אשר אבן הוטלה בה פתאום... בעוד שב"הניר" אשר לפנינו יש לפעמים שמרגישים אנו בסופריו – ביחוד בשורות ידועות של הרב קוּק – כי דברים לנו עם בעלי-נפש, ונפש סוערת, הומיה – שלולית, אשר סער בה והיא מכה גלים....
- תגובת ברנר ל"זרעונים" (בתוך "התרבות הישראלית") - "האחדות", גיליון 9 (תרע"ג)
"...גם השקפת העולם הרוממה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל "זרעוניו" של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר הזה מופרכה היא לגבי דידן...
...מי שכתב את הפרק "הנשמות של עולם התוהו" ו"יסורים ממרקים" הוא מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פירכוסי הנפש של הכופרים ו'המהרסים'... ושוב: אף כאן הדבר מגיע לידי סינתיזה, אבל מסינתיזות צולעות על ירכן שכאלה מוטב וניתע במחשכי האנטיתיזות! ".
"מה שנוגע לצד הספרותי... חיתוך-הדיבור של בעל ה'זרעונים', של בעל השיר 'לחשי ההוויה' [מרן הראי"ה], של בעל הפתיחה 'התרבות הישראלית' [מרן הרצי"ה]... שזוהי תרבות של ספרות אמיתית - בזה אין כל ספק. כך לא ידברו אנשים מן השוק; כך ידברו הוגים ומעמיקים".
- תגובת הרב לדבריו של ברנר
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו ...". (מזכרונות אז"ר)
- מתוך מאמרו של הרב הראל כהן מישיבת בת אל, מאבני המקום יא, רקע ל"התרבות הישראלית"
… ומצאתי בקובץ "מגנזי ירושלים" חוברת יא שהוציא הסופר ר' פנחס גראייבסקי, ירושלים כסלו ה'תרצ"א, שכתב בעמ' 8 בהערה: "הקֹבץ רב האיכות, 'התרבות הישראלית', עשה בשעתו רושם גדול, הד-קולו נשמע במחנה, וראש הלוחמים ה'שרף' בעצמו הוריד כלי נשקו; כרע ברך והרכין ראשו, הודה ואמר: אכן יש ה' במקום הזה; ישנם גבורים במערכות ישראל".
- מתוך המשך המאמר שם...
אחרי ששב הרב הנזיר לבאזל מפגישתו הראשונה והמפורסמת עם הראי"ה ובנו הרצי"ה בסנט-גאללן ועִיין בקובץ "התרבות הישראלית" שהוציא לאור הרצי"ה שנתיים קודם לכן, הוא כותב באגרת לרצי"ה מיום ג', י"ד באלול ה'תרע"ה: "כשובי למקומי ואקרא בעיון את מאמריך הנכבדים. מצאתי בהם את אשר קִותה נפשי, וכמעט נענעתי בראשי לכל מאמר ומאמר מדבריך, הנאמרים בדעה צלולה ומבוססה וברוח עז ובסגנון מודירני - שלשת התנאים הדרושים לסופר גדול, העומד בראש תנועה מיוחדה. חילך לאוריתא! פרי רוחך "התרבות" יהי למרכז בני תחית ישראל בארץ ובגולה, ועתיד גדול צפון לו, בע"ה." בעקבות זאת ביקש הרצי"ה להפיץ כמה עותקים בסביבתו.