מצה ומרור | כיסופים - המרכז לצמיחה רוחנית ישראלית

מַרְאֶה אֶת הַמַּצּוֹת לַמְסֻבִּים וְאוֹמֵר מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.

מצה ומרור של בני חורין – לקראת פסח התשפ"ג

מַרְאֶה אֶת הַמַּצּוֹת לַמְסֻבִּים וְאוֹמֵר

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.

שמות פרק יב, ז-ט

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

גבורות השם פרק נא

הָא לַחְמָא עָנְיָא וכו'. ....וְעוֹד שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (דְּבָרִים, טז) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מִמִּצְרַיִם, וְאִם לֶחֶם עֹנִי נִקְרָא עַל שֵׁם שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ הֶעָנִי לָמָּה אָמְרָה הַתּוֹרָה תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ לַעֲנִיִּים כִּי בְּחִפָּזוֹן יָצָאת, וְלָמָּה קָרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם עֹנִי דְּאֵין עִנְיַן עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת הַגְּאֻלָּה.

אָמְנָם פי' הַדָּבָר כִּי הַמַּצָּה נִקְרָא לֶחֶם עֹנִי הֵפֶךְ מַצָּה עֲשִׁירָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ שֶׁמֶן וּדְבָשׁ נִקְרֵאת עֲשִׁירָה כִּי הַדָּבָר הַזֶּה מֵעָשִׁיר הַלֶּחֶם, וְזֶה כִּי הֶעָנִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא עַצְמוֹ וְאֵין לוֹ מָמוֹן רַק עַצְמוֹ וְגוּפוֹ, וְהַמַּצָּה גַּם כֵּן כַּאֲשֶׁר אֵין בָּהּ רַק עֶצֶם הָעִסָּה שֶׁעַצְמוּת הָעִסָּה הוּא הַמַּיִם וְהַקֶּמַח וְזֶהוּ עַצְמוֹת עִסָּה וּבְזֶה הָוֵי לֶחֶם עֹנִי, וְאִם יֵשׁ בּוֹ שְׂאוֹר אוֹ חָמֵץ טַעַם הַשְּׂאוֹר וְהֶחָמֵץ הוּא נוֹסָף עַל עֶצֶם הָעִסָּה, וְזֶה הוּא יוֹתֵר עָשִׁיר מִן מַצָּה עֲשִׁירָה כִּי מַצָּה עֲשִׁירָה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה זֶה עֲשִׁירוּת שֶׁלָּהּ, וְאָמְנָם עִסָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂאוֹר אוֹ חָמֵץ יָצְאָה יוֹתֵר מֵעִנְיַן מַצָּה שֶׁיֵּשׁ בַּגּוּף הָעִסָּה חָמֵץ וּלְכָךְ הַמַּצָּה הִיא לֶחֶם עֹנִי.

וְאוּלַי יִקְשֶׁה לְךָ מֶה עִנְיַן הָעֲנִיּוּת אֶל הַחִירוֹת וַהֲלֹא שְׁנֵי הֲפָכִים הֵם הַחִירוֹת וְהָעֲנִיּוּת. הֲלֹא דָּבָר זֶה אֵין קַשְׁיָא כִּי הָעֲנִיּוּת בְּעַצְמוֹ הוֹרָאָה עַל הַגְּאֻלָּה שֶׁאֵין עִנְיַן הַגְּאֻלָּה רַק שֶׁיּוֹצֵא וְאֵין לוֹ שׁוּם צֵרוּף אֶל זוּלָתוֹ, לֹא כְּמוֹ הָעֶבֶד שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ וְיֵשׁ לוֹ צֵרוּף אֶל זוּלָתוֹ הוּא הָאָדוֹן, לְכָךְ הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשִׁירוּת אֵינוֹ עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ רַק יֵשׁ לוֹ צֵרוּף אֶל קִנְיָנוֹ וְאֵין בָּזֶה גְּאֻלָּה, אֲבָל הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲנִיּוּת וְאֵין לוֹ קִנְיָן רַק עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ שַׁיָּךְ בּוֹ גְּאֻלָּה, כִּי אִלּוּ הָיָה הַמַּצָּה שֶׁהִיא לֶחֶם עֹנִי מוֹרֶה עַל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בְּנֵי חוֹרִין הָיָה לְךָ לִשְׁאוֹל וַהֲלֹא אֵין הָעֲנִיּוּת סִימָן חֵרוּת כְּלָל, אֲבָל לֶחֶם עֹנִי הַזֶּה הוּא בָּא עַל עֶצֶם הַיְּצִיאָה לְחֵרוּת וְעֶצֶם הַיְּצִיאָה לְחֵרוּת אֵינוֹ כִּי אִם בְּהִסְתַּלֵּק עִנְיַן הַצֵּרוּף שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִמְצָא הִצְטָרְפוּת כְּלָל וְכַאֲשֶׁר אֵין כָּאן הִצְטָרְפוּת אָז נִמְצֵאת גְּאֻלָּה, וּלְפִיכָךְ צִוָּה לֶאֱכֹל לֶחֶם עֹנִי שֶׁהוּא הַמַּצָּה בְּלֵיל הַיְּצִיאָה בַּעֲבוּר שֶׁאֵין בַּמַּצָּה רַק עֶצֶם הַלֶּחֶם וְלֹא יִצְטָרֵף בּוֹ דָּבָר מִן שְׂאוֹר וְהוּא כְּמוֹ עָנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִמְצָא כְּלָל שׁוּם צֵרוּף בַּלַּיְלָה שֶׁבּוֹ הַגְּאֻלָּה וְאָז יִקְנוּ הַגְּאֻלָּה שֶׁהוּא סִלּוּק הַצֵּרוּף.

עולת ראיה להגדה של פסח

מרור. המצה היא זכר לחירות, שיסודה היא ההכרה שכל דרך ד' כתורה היא תולדה נאמנה מכוונת לפי אמתת טבעיותנו הכללית, מצד כללות כנסת ישראל, ע"כ החירות האמיתי הוא להתפתח ע"פ הטבע הפנימי בלא עירוב יסודות זרים המעיקים. זהו אמנם מצד עצם טבע הנפש, אבל ישנם ג"כ סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. ע"כ מצדם הננו צריכים לקבל ג"כ את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד' אלהי ישראל, יוצרי מבטן לעבד לו, שזה הכשרון קנינו ג"כ בעבדות של מצרים, שאמנם אחרי שיסורו מאתנו כל הצדדים הרעים של העבדות ישאר לנו הצד היפה שבו, שעל ידו יוכל האדם באהבה לסבול ג"כ מה שהוא נגד רצונו ונטייתו, שהוא יסוד המרור, לקבל באהבה את מרירת החיים, כשיודע שיש לפניו מטרה עליונה ונעלה מוסרית. ע"כ יבא המרור אחר המצה.

כורך. שני הכחות הללו, כח העבדות וכח החירות, צריכים אנחנו להבינם לא בתור שני כחות נפרדים, שאינם פועלים זע"ז, וכ"א מתיחד במקצוע אחד בחיים, כ"א הם שניהם מחוברים יחדו, ומשלימים זה את זה. כח החירות שבמצה המראה את הסגולה הפנימית של ישראל, לאהבת השם יתברך, ואהבת תורתו ומצותיו באהבה של נטיה טבעית, הוא בעצמו יתן עוז ועצמה לנו להתגבר על הנטיות הפרטיות שעוד לא נגמרו לפי רוממות המטרה הכללית, ושעל כן הן נראות ונרגשות כמתנגדות לדרך ד' הטובה והנעימה, ומתוך כח ההתגברות תופיע ביתר עז סגולת החירות. ואם כל כח יהיה שלם דוקא כשמושל במקצוע שלו בלא עיכוב ודחיה מכח הפכי לו, ובמקום ששם ראוי להיות כח החירות רודה, אין נכון שתכונת העבדות תהיה מעכבת על הרחבתו, וכמו־כן במקום ששם ראוי לכח העבדות הטוב להיות משמש אין ראוי שתשוקת החירות תשיג גבולו, ע"כ ראוי לכח מצה וכח מרור להיות מוטבע כ"א בפ"ע. אמנם זהו רק בענין השימוש הפרטי, אבל המטרה התכליתית תבא רק עם הידיעה וההכרה ששני אלה הכחות אינם סותרים זא"ז כ"א מחוברים יחד, להמציא לעולם את החירות המעולה, שכבודה ועז חמדתה איננו נגלה כ"א בהיות עליו אותה העטרה של העבדות הרוממה, עבדותו של מלך הכבוד, שהיא החירות הגמורה. ע"כ הצורה השלמה של החירות באה בהיותה נכרכת עם העבדות, שאז ימצא האדם בנפשו השלטון הגמור הראוי לבן חורין באמת, המושל ג"כ על הגדול שבכחות שהוא כח החירות עצמו.