ליקוטי מוהר"ן – מהדורא קמא סימן ב
וְכָל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, כָּל הָאוֹתִיּוֹת הֵם נִיצוֹצֵי נְשָׁמוֹת, וְהֵם נִתְלַבְּשִׁים בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, וְנִתְחַדְּשִׁים שָׁם בִּבְחִינַת עִבּוּר. (כַּמּוּבָא בַּגִּלְגּוּלִים, שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת בָּאִים בְּתוֹךְ הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת עִבּוּר וְנִתְחַדְּשִׁים שָׁם):
:וְזֶהוּ (תְּהִלִּים י"ט): "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל", הַיְנוּ הַתּוֹרָה שֶׁהוּא אֵשׁ וּמַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת הַנְּשָׁמוֹת. וּבָאִים בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּבוֹד אֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ס"ו): "שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ", בְּחִינַת: "תְּהִלָּתִי אֶחְטָם לָךְ". וְהַנְּשָׁמוֹת עִם הַתְּפִלָּה, הַנִּקְרָא כָּבוֹד, (יא) עַל שֵׁם שֶׁהִיא מַלְבֶּשֶׁת אוֹתָנוּ, כִּי 'ר' יוֹחָנָן קָרָא לְמָאנֵיהּ מְכַבְּדוּתָא' (יב), וְעַל – יְדֵי – זֶה נִקְרֵאת כְּבוֹד אֵל. וְהֵן מְאִירִין זֶה לָזֶה; הַנְּשָׁמוֹת מְאִירִין לְהַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת מַיִן נוּקְבִין, וְהַתְּפִלָּה מְאִירָה לְהַנְּשָׁמוֹת בִּבְחִינַת חִדּוּשִׁין, שֶׁהִיא מְחַדֶּשֶׁת אוֹתָם בִּבְחִינַת עִבּוּר, וְהַנְּשָׁמוֹת הַמְלֻבָּשִׁין בַּתְּפִלָּה, הַמּוּבָאוֹת לַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הֵם בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים מ"ה): "בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ":
- ליקוטי מוהר"ן, תורה נו'
כִּי לָבוֹא לַאֲרִיכוּת יָמִים, הוּא עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה כִּי אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תִּקּוּן י' דַּף כ"ה:), וּכְמוֹ כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת אֶחָד קוֹרִין אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, כֵּן כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת חַי הַחַיִּים, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים, צָרִיךְ לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ כִּבְיָכוֹל, וּשְׁמוֹ הוּא הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, קוֹרִין אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים וְעַל כֵּן מֻזְהָר הַמֶּלֶךְ עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם, מֵחֲמַת שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרוֹת אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל(דְּבָרִים י"ז): "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ" וְזֶה: "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" "וְקָרָא" בּוֹ דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא קוֹרֵא אֶת הַחַיִּים כַּנַּ"ל
האדמו"ר מפיאסצנא, אש קודש, דרשות משנות הזעם. שבועות ת"ש
"יהי נא חסדך לנחמני כאמרתך לעבדך…יבואוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשעי" (תהי' קיט)… כי ה' יתברך הוא המלמד תורה לעמו ישראל, ונתינת התורה לא רק נתינה או אמירה לבדה היתה רק גם לימוד… כי נודע מהבעש"ט זצ"ל על הפסוק – נפשי יצאה בדברו (שה"ש ה) שחלק נפש המדבר יוצא בשעה שמדבר…לכן צריך להיות השתוות עצם נפש המדבר עם עצם המתדבר, כיון שלא דיבורים בלבד יוצאים ממנו רק גם חלק מעצם נפשו…נמצא שכאשר למד הקב"ה את התורה עם משה רבנו ועם ישראל אז לא בינו לבין עצמו בלבד דיבר והם שמעו, רק עמהם ואליהם דיבר, כיון שבינו לבין עצמו דיבר רק כשלמד בינו לבין עצמו מה שאין כן כשלמד עמהם, עמהם היה מדבר. והיא גודל ההתקשרות בינו יתברך לישראל בקבלת התורה. כיון שאליהם דיבר ונתקשר אליהם עצם המדבר בחינת אנכי ה'. לא הדיבורים לבד, רק בחינת 'אנא נפשאי כתבית יהבית' (שבת קה,א). נפשאי כביכול נתגלה לישראל על ידי לימוד התורה שלמד ה' עמנו…."
- שפת אמת תרמ"ד
ענין הלימוד בליל שבועות. להכין הלב לקבל התורה. דכתיב לב טהור ברא לי… אח"כ רוח נכון חדש.. שצריכין מקודם לטהר הלב. ועיקר הטהרה בכח התורה. ולכן איתא שבאה רוח טהרה בלבות ישראל בלילה זו. ועיקר הטהרה על ידי התורה כמו שכתוב אמרות ה' אמרות טהורות. והם מטהרין לאדם. כדכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים הוא על ידי השפעה מי הדעת בלב ישראל שכשזוכה להאיר לבו בהבנת דבר חדש בתורה זוכה לטהרת הלב והתורה נקראת מים. לכן צריך כל אחד לייגע עצמו בתורה בלילה זו למצוא איזה התחדשות השייך לנפשו ויזכה לטהרה. והנה גם זה נכלל במתן תורה שהקב"ה נותן גם הכלים להיות מוכן לקבל התורה והוא טהרת הלב. ואא"ז ז"ל אמר במדרש ויקחו לי תרומה הה"ד לקח טוב נתתי ויקחו לי כו' עכ"ד. ולכן קרא מתנת התורה לקח טוב, שנכלל בזו המתנה הכנה איך ליקח ולקבל את המתנה