מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה | כיסופים - המרכז לצמיחה רוחנית ישראלית

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה

ספרי הבעל שם טוב > כתר שם טוב > הוספות > ט

נח ו, טז. ז, א: צהר תעשה לתבה . . בא אתה וכל ביתך אל התבה.

. . . ושלשה אותיות בונות ששה בתים כמו אותיות הצ"ר, שיש לו ששה צירופים וידוע בקבלה רבי מפי רבי ממורנו הבעש"ט נ"ע דבצירוף זה הרי יש בו ג' עקרים וג' מסתעפים העקרים הם הצר, רצה, צהר. ואמר מורנו הבעש"ט נ"ע דע"י האותיות דתורה ותפלה שהוא עניין בא אל התיבה, דתיבה הם אותיות התורה והתפלה ובא אל התיבה הוא הכניסה בתוך האותיות של תורה ותפלה, לערנען מיט אַ חיות און דאַוונען מיט אַ חיות. (תרגום: ללמוד בחיות ולהתפלל בחיות) דהחיות מורה על פנימיות הרצון שהוא עניין רצה, הנה על ידי זה נעשה צה"ר לתיבה, דבכח זה מהפכים את הצר"ה של הצ"ר הצורר ר"ל, לצה"ר וע"ד דכתיב ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע דלא זו בלבד שיפטר מן הצרה, אלא עוד כי וממנה יושע, דמן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה. דזהו"ע צהר שמאיר אור רב, וכמו בצהרים שהוא תוקף זריחת השמש כן כתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

ליקוטי מוהר"ן קמא ט'

אֲבָל כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי בָּאִים מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּקְלִפּוֹת וּמְסַבְּבִין אוֹתוֹ, וְנִשְׁאָר בַּחשֶׁךְ וְאֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "סַכֹּתָ בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (אֵיכָה ג), וּכְתִיב: "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" (תְּהִלִּים י"ב), שֶׁהָרְשָׁעִים, הַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, מְסַבְּבִין אוֹתוֹ. 'כְּרֻם זֻלֻּת' הַיְנוּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, 'שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם' (בְּרָכוֹת ו:):

וְדַע, שֶׁיֵּשׁ פְּתָחִים הַרְבֵּה בַּחשֶׁךְ הַזֶּה לָצֵאת מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הַבָּא לִטָּמֵּא, פּוֹתְחִין לוֹ יֵשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה' (יוֹמָא לח:); נִמְצָא, שֶׁיֵּשׁ פְּתָחִים הַרְבֵּה בַּחשֶׁךְ גַּם לָצֵאת מִשָּׁם. אֲבָל הָאָדָם הוּא עִוֵּר וְאֵין יוֹדֵעַ לִמְצֹא הַפֶּתַח: וְדַע, שֶׁעַל - יְדֵי אֱמֶת זוֹכֶה לִמְצֹא הַפֶּתַח, כִּי עִקַּר אוֹר הַמֵּאִיר הוּא הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (תְּהִלִּים כ"ז); וְעַל - יְדֵי שֶׁקֶר הוּא מְסַלֵּק אֶת הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לֹא תִשָֹּא אֶת שֵׁם ה' לַשָּׁוְא" (שְׁמוֹת כ'), כִּי עַל - יְדֵי שָׁוְא מְסַלֵּק אֶת הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא, כִּי "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָיו". אֲבָל עַל - יְדֵי אֱמֶת, הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא שׁוֹכֵן עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קמ"ה): "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל" וְכוּ'; וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא עִמּוֹ, הוּא מֵאִיר לוֹ אֵיךְ לֵיצֵא מֵהַחשֶׁךְ הַמּוֹנֵעַ אוֹתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "ה' אוֹרִי": וְזֶה פֵּרוּשׁ: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בְּרֵאשִׁית ו'), פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'יֵשׁ אוֹמְרִים חַלּוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֶבֶן טוֹב'; וְהַחִלּוּק שֶׁבֵּין חַלּוֹן לְאֶבֶן טוֹב כִּי הַחַלּוֹן אֵין לוֹ אוֹר בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם נִכְנָס הָאוֹר, אֲבָל כְּשֶׁאֵין אוֹר, אֵין מֵאִיר; אֲבָל אֶבֶן טוֹב, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין אוֹר מִבַּחוּץ הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ. כֵּן יֵשׁ בְּנֵי - אָדָם שֶׁדִּבּוּרָם הוּא חַלּוֹן, וְאֵין כֹּחַ לְהָאִיר לָהֶם בְּעַצְמָם; וְזֶה: יֵשׁ אוֹמְרִים, וַאֲמִירָתָם נַעֲשֶׂה חַלּוֹן; וְיֵשׁ שֶׁאֲמִירָתָם נַעֲשֶׂה אֶבֶן טוֹב וּמֵאִיר: וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי גֹּדֶל הָאֱמֶת, כִּי עִקַּר הָאוֹר הוּא הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא הוּא עֶצֶם הָאֱמֶת, וְעִקַּר הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת. וְזֶה: "וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה", לְשׁוֹן: "וַתְּכַל נֶפֶשׁ דָּוִד" (שְׁמוּאֵל ב י"ג). אַמָּה הִיא ה' מוֹצָאוֹת, הַכְּלוּלִים מֵאֵשׁ וּמַיִם, הַיְנוּ שֶׁתִּרְאֶה שֶׁיֵּצְאוּ הַדִּבּוּרִים מִפִּיךָ בֶּאֱמֶת, וְאָז יִשְׁתּוֹקֵק הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא מִלְמַעְלָה לִשְׁכֹּן אֶצְלְךָ; וּכְשֶׁיִּשְׁכֹּן אֶצְלְךָ, הוּא יָאִיר לְךָ: וְזֶה: אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה רָאשֵׁי - תֵבוֹת אֱמֶת, כִּי עַל - יְדֵי אֱמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹמֵד מִלְּמַעְלָה לִשְׁכֹּן עִם הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו" וְכוּ'. וְאָז: "וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים", הַיְנוּ הַתֵּבָה הַיּוֹצֵאת בֶּאֱמֶת, הִיא תָּשִׂים לְךָ פֶּתַח בַּחשֶׁךְ שֶׁאַתָּה נִצּוֹד בּוֹ. וְזֶה: "בְּצִדָּהּ" הַיְנוּ הַקְּלִפָּה הַצָּד צַיִד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי צַיִד בְּפִיו" (בְּרֵאשִׁית כ"ה), כִּי מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר מֵחֲמַת הַחשֶׁךְ הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ, וְעַל - יְדֵי שֶׁיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וּמִתְפַּלֵּל הֵיטֵב, עַל - יְדֵי - זֶה הוּא מְתַקֵּן "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים", הַיְנוּ עוֹלָם הַשָּׁפָל וְעוֹלַם הַגַּלְגַּלִים וְעוֹלַם הַשֵֹּכֶל. (אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל, רַק כְּשֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה, כִּי 'לֹא עַם - הָאָרֶץ חָסִיד' (אָבוֹת ב); וּכְתִיב: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תוֹעֵבָה"(מִשְׁלֵי כ"ח) (כְּתַב יַד הַחֲבֵרִים)"

תורה אור (חב"ד) פרשת נח. מים רבים

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.

הנה מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עוה״ז כו׳, ועם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה שהוא בחינת האהבה המוסתרת‏[1] שיש בכל נפש מישראל בטבע מבחינת נפש האלקית שטבעה לעלות וליכלל תמיד למעלה כשלהבת העולה מאליה כמ״ש לעיל מיניה, רשפיה רשפי אש שלהבת יה, שהוא בחינת שלהבת הבאה מלמעלה, שהיא הנפש האלקית שקודם התלבשותה בגוף הגשמי היתה נהנית מזיו השכינה והיתה מיוחדת בתכלית היחוד בא״ס ב״ה. ולזאת גם אחר התלבשותה בגוף הגשמי לעסוק בענינים גשמיים שהן הנקראים מים רבים, עם כל זה לא יוכלו לכבותה מלהיות תמיד בבחינת אהבה ותשוקה נפלאה לעלות וליכלל למעלה, ואדרבה על ידי התלבשותה במים רבים הנ״ל יכולה להגיע למדרגה היותר גבוה מקודם שירדה לעוה״ז כאשר יתבאר:

והנה בחינת מים רבים הנ״ל נקראת מי נח, וכמ״ש (ישעיהו נד) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך (עיין בספר עיר גבורים), כי הנה נח הוא נייחא דרוחא, שהוא בחינת שביתה כאדם השובת ממלאכתו. וכמ״ש וישבת ביום השביעי ותרגומו ונח ביומא שביעאה כו׳. ומ״ש נח נח ב' פעמים, הם נייחא דעילאי ונייחא דתתאי, שהוא בחינות שבת תתאה ושבת עילאה שיהיה לעתיד שנקרא יום שכולו שבת, מה שא״כ שבת תתאה אינו כולו שבת כאשר יתבאר.

כי הנה לכאורה אינו מובן ענין המבול, שאם היה רק להעביר ולשחת האנשים החוטאים, למה הוצרך לבחינת רעש גדול כזה, הלא ברגע אחד היה ביכולת ה׳ להעבירם אף בלא המבול.

אך באמת היה המבול בא לטהר את הארץ, שנאמר כי מלאה הארץ חמס, ונתקלקלה מאד והיה נצרך לטהרה, ולזאת בא המבול דוקא שהוא בחינת מים בכדי לטהר את הטמאים, שהוא כדוגמת המקוה מ׳ סאה שהיא מטהרת את הטמא, כמו כן היה המבול בא בכדי לטהר את כל הארץ, וכמ״ש (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו׳, ולזאת נקראים מי נח שנעשה מזה נייחא דרוחא כו׳.

והנה שעבוד הפרנסה נקרא ג״כ מי נח, וכמארז״ל שבחר לו אברהם אבינו שעבוד נגד גיהנם. שכמו שאי אפשר להנשמה לבא בג״ע ליהנות מזיו השכינה עד שתרד קודם לכן בגיהנם, וכמו שאמרו גבי אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, וגם לטבול בנהר דינור כמ״ש במ״א. כמו כן ע״י שעבוד יכולים לעלות למעלה מעלה למדרגה היותר גבוה.

והנה שעבוד אין הפירוש מה שיש עלינו עתה מלך ושנוטל מאתנו מס, שגם בזמן בהמ״ק היה עלינו מלך ישראל והמס היה ביותר, כידוע שחלק עשירי הוצרך כל אחד ליתן. אלא הכוונה היא שבזמן שבהמ״ק היה קיים היה נמשך ברכה והשפעה עצומה, עד שא״י היתה ארץ זבת חלב ודבש כו׳ שלא על פי הטבע כלל, כמ״ש בגמ׳ סוף מסכת כתובות, ולא היה כלל דאגות וטרדת הפרנסה.

ועתה יש לכל אחד ואחד יגיעות וטרדת הפרנסה לעסוק בענייני עוה״ז הגשמי, והוא בחינת מים רבים הנ״ל שנקראים מי נח שהוא בחינת נייחא דרוחא, לפי שע״י בחינת מים רבים הנ״ל מתעלית הנשמה למדרגה היותר גבוה מקודם התלבשותה כו׳ שהיתה רק נהנית מזיו השכינה כו׳, וכמאמר רבותינו ז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב, לפי שהוא בחינת יתרון האור מתוך החושך דוקא, שהוא בחינת אתכפייא סט״א ואתהפכא חשוכא כו׳, שכשעוסק כל היום בענינים גשמיים בטרדת הפרנסה שהם הנקראים חשך, ומתבונן אח״כ בתפלה איך שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו׳,