<< · צדקת הצדיק · קל· >>
אע"פ שהבחירה נתונה לאדם, מ"מ אין אדם יכול להשתנות משרשו ועיקרו, וכאותה שאמרו בסנהדרין (מד.) "אע"פ שחטא ישראל הוא". משום דהוא משרשא וגזעא קדישא, וכ"א בברכות (כט.) טבא לא הוה בישא אם לא ברע מעיקרו, וכ"א בחגיגה (טו:) טינא היתה בלבם. וכן להיפך בישא לא הוה טבא. אע"פ שלא רצו רז"ל לגלות זה הגמירא בפירוש, מ"מ גילוהו בסוד בכ"מ למבינים. וע"ז א' (ברכות מח.) בוצינא מקטפי' ידוע[1]. רק השורש הזה נעלם מכל הברואים, [דזהו בסוד הידיעה והבחירה שנתקשו הקדמונים], כי לבא לפומא לא גליא, ולכך מצינו ג"כ חטאים שאז"ל שאין להם חלק לעוה"ב. ואין לו חלק לעוה"ב - היינו שהעיקר חסר מן הספר ושורשו רע [ולכך למ"ד מנשה אין לו חלק לעוה"ב (סנהדרין קב, ב) לא הועילה לו תשובתו, כי מאחר דעיקרו בישא, ולכן א' אידך דמרפה ידי בע"ת (סנהדרין קג, א)[2]. ולכן לא גילו זה רז"ל בפירוש. אבל באמת אין זה רפוי כלל ואכמ"ל]. והוא נעשה ע"י פעולתו ובחירתו לרע, וכן להיפך ע"י תשובה ומע"ט יכול להתקרב, ואפי' עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככה"ג (ע"ז ג.). וכל התורה מלא מזה, ונא' לב טהור ברא וגו'. ובריאה הוא יש מאין, והיינו שמאחר שזה בידו של הקב"ה מועיל רחמי שמים [ולכשיזכה ברחמים או להיפך ח"ו אז יהי' באמת למפרע שורשו כך, ואין שינוי בידיעה, כי ידיעת הש"י אין נופל תחת הזמן דעבר ועתיד, רק אנו תחת הזמן ואכ"מ ביאורו]. ולכ"א (ילקוט יחזקאל שנח) שאלו לחכמה כו' לתורה כו' לנבואה כו' והקב"ה אמר יעשו תשובה[3]. אבל מצד כולם בישא לא הוה טבא. וזה הי' טענת העם ביחזקאל בפ' ובשוב צדיק וגו' ובשוב רשע וגו' ואמרתם לא יתכן דרך ה'[4]. ובוודאי דעת שוטים לא נז' בכתוב, רק הם אטבא ובישא מעיקרו אמרו, והם חשבו שגם הם מבינים, וע"ז אמר להם דרכיכם וגו'. שאתם אין יודעים כלל בזה, וכשהש"י מקבלו אז מתגלה למפרע דעקרו כך:
- ^ רש"י: דלעת וכו', כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב.
- ^ א"ר יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעוה"ב מרפה ידיהן של בעלי תשובה
- ^ (ילקוט יחזקאל יח, סימן שנ"ח): הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו? א"ל חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו? א"ל: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מהו ענשו? א"ל: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו? א"ל: יעשה תשובה ויתכפר לו, הה"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך.
- ^ [יחזקאל יח] וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל-צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת (כד). וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ (כה). בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת (כו). וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה (כז). וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת (כח). וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן (כט).
- <<· צדקת הצדיק· קלג· >>
[קלג] התורה היא פועלת בלב האדם, כמ"ש המאור שבה מחזיר למוטב. וע"ש כך נקרא תורה. אבל יש ד"ת שהם מן השפה ולחוץ, כמ"ש בחלק (קו:) על דואג. וע"ז נא' למה זה וגו' ולב אין. וזה נקרא פטטיא דאורייתא דג"כ טבין, להביא האדם לידי תורת אמת, כמ"ש שמתוך כו' [כמ"ש לעיל אות נט] אם אין החטא גורם כבדואג. אבל העיקר הוא ד"ת שנכנס ללב, ואיזה נכנס ללב כאשר הוא צמא ומשתוקק מאוד, כד"ש ואוכלה ויהי בפי כדבש למתוק. שהוא כענין ותורתך בתוך מעי. פי' נבלעה בכל האיברים. וכ"א בתדבא"ז (פי"ד) אין ד"ת נבלעים בלב האדם אלא מי שהוא עיף להם. והעייפות והצמאון הוא מצד החסרון, שמרגיש שחסר בדבר ושצריך ד"ת להשלימו. וע"ז א' (שבת לא.) אי יראת ה' היא אוצרו אין ואי לא לא. פי' היראה הוא הרגשת החסרון שמזה יגיע היראה, וכמ"ש עקב ענוה יראת ה'. והיא האוצר לקבל בה ד"ת. והצמאון הוא בלב מצד היצר, וכמ"ש במדה"נ (תולדות קלח א) דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי. וכשמתמלא ע"י ד"ת שבמוח שנבלעין בלב אז הוא תיקון חטאי יצרא דעבירה, שהוא ע"י התורה כמש"ל כ"פ:
- <<· צדקת הצדיק· קלט· >>
כל הפעולות והעבדות ניכרים רק בסוף, כמ"ש (שבת קנג.) איזהו בן עוה"ב, וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ (ישעיה ל, כא). וכל זמן שלא נגמר העסק הוא מכוסה ונעלם מעין הכל ואפי' מעין האדם, שאע"פ שנדמה צדיק וכל העולם כולו א"ל צדיק אתה - הי' כו' (נדה ל:). וכן ג"כ להיפך כי כל דבר נידון ע"ש סופו, ואם בסוף יאמר הש"י שלא הצליח ח"ו, אז כל מקודם נקרא שקר וכזב לשון הפסק, כמו יכזבו מימיו. וכן להיפך בע"ת זדונות נעשו זכיות, וגם מקודם הצליח. ודבר זה יוצרן יודע גם בעת ההתחלה, להכיר בכל מדה ומחשבה ומעשה טוב ורע איזה היא באמת מעבר לעבר, דהיינו שיצליח בה עד הסוף וישלימה בטוב, ואיזה שקר ואינה רק לפי שעה ואח"כ ישתנה ולא יהי' כן. וע"ז אז"ל (פסחים נד:) ז' דברים מכוסים מבנ"א כו'. וידוע מספר ז' הם כלל בנין העולם, וכל המדות הנמצאים בבריאה ובאדם, וכולם מכוסים מבני אדם לענין המעמקים שבהם וסופם, ואכ"מ ביאור כולם. וידוע מ"ש ז"ל מכוסים מבנ"א, היינו אף ממשה רבינו ע"ה הגדול שבבנ"א, [וכמשז"ל (ספרי דברים פס' יז) בשמואל אל תביט אל מראהו, לפי שאמר אנכי הרואה] וא"כ א"צ לומר שנעלם מכל מלאכי מעלה ועולמות עליונים. ולכך יוכל להיות אדם בעל מדרגה מן עולמות, כי גם שם נדמה שהוא טוב והסוף עדיין אינו יודע. רק העצה מ"ש וקוי ה' המה יירשו ארץ, ונא' והחוסה בי ינחל ארץ. ואז"ל (ר"ה יב:) נחלה אין לה הפסק. והיינו תפלה ורחמים שזה נקרא קיווי לה', כמ"ש קוה וגו' חזק וגו'. ולמדו רז"ל (ברכות לב:) תפלה צריכה חיזוק. והיינו שאע"פ שעי"ז בא לנחלה, וא"כ דבר זה שתלוי בידיעת הש"י כנ"ל איך שייך בחירה, לכך למדו דגם זה צריך השתדלות: