רננה שפירא 02.12.19
ספרי הבעל שם טוב > כתר שם טוב > הוספות > ט
נח ו, טז. ז, א: צהר תעשה לתבה . . בא אתה וכל ביתך אל התבה.
. . . ושלשה אותיות בונות ששה בתים כמו אותיות הצ"ר, שיש לו ששה צירופים וידוע בקבלה רבי מפי רבי ממורנו הבעש"ט נ"ע דבצירוף זה הרי יש בו ג' עקרים וג' מסתעפים העקרים הם הצר, רצה, צהר. ואמר מורנו הבעש"ט נ"ע דע"י האותיות דתורה ותפלה שהוא עניין בא אל התיבה, דתיבה הם אותיות התורה והתפלה ובא אל התיבה הוא הכניסה בתוך האותיות של תורה ותפלה, לערנען מיט אַ חיות און דאַוונען מיט אַ חיות. (תרגום: ללמוד בחיות ולהתפלל בחיות) דהחיות מורה על פנימיות הרצון שהוא עניין רצה, הנה על ידי זה נעשה צה"ר לתיבה, דבכח זה מהפכים את הצר"ה של הצ"ר הצורר ר"ל, לצה"ר וע"ד דכתיב ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע דלא זו בלבד שיפטר מן הצרה, אלא עוד כי וממנה יושע, דמן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה. דזהו"ע צהר שמאיר אור רב, וכמו בצהרים שהוא תוקף זריחת השמש כן כתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
- מהר"ל תפארת ישראל פרק ג'
וּבַמִּדְרָשׁ..."וגַּם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִּמָּלֵא"
... אָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל לְעִירוֹנִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי בַּת מְלָכִים, אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲכִילָהּ כָּל מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ, אֵינוֹ יוֹצֵא חוֹבָתוֹ, לָמָּה? שֶׁהִיא בַּת מְלָכִים. כָּךְ, כָּל מַה שֶּׁיִּפְעֹל הָאָדָם עִם נַפְשׁוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. לָמָּה? לְפִי שֶׁהִיא מִלְמַעְלָה...
שֶׁהִיא עֶצֶם נֶפֶשׁ אֱלֹהִי מִלְמַעְלָה, עוֹמֶדֶת בַּתַּחְתּוֹנִים וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא חָסֵר, מִשְׁתּוֹקֵק אֶל הַשְׁלָמָה. וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה הֵם הַשְׁלָמָה אֶל הַנֶּפֶשׁ. וּבִשְׁבִיל כָּךְ מִשְׁתּוֹקֶקֶת הַנֶּפֶשׁ אֶל הַתּוֹרָה וְאֶל הַמִּצְווֹת, לָצֵאת אֶל הַפֹּעַל וְלִהְיוֹת מֻשְׁלָם. אָמְנָם, לֹא תִּשְׂבַּע ...שֶׁדָּבָר זֶה מִמַּדְרֵגַת עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהִיא מִלְמַעְלָה, וּלְכָךְ אֵינָהּ מֻשְׁלֶמֶת בַּתַּחְתּוֹנִים בַּגּוּף הַחָמְרִי. וְכֵיוָן שֶׁאֵינָהּ מֻשְׁלֶמֶת, אֵינָהּ שְׂבֵעָה מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. רַק הִיא מִשְׁתּוֹקֶקֶת תָּמִיד לִהְיוֹתָהּ מֻשְׁלֶמֶת לְגַמְרֵי, וְאֵינָהּ מֻשְׁלֶמֶת עַד שֶׁתָּבֹא אֶל הַתַּכְלִית מַה שֶּׁהִיא עֶצֶם אֱלֹהִי מִלְמַעְלה...
וְזֶה שֶׁהוּא מְדַמֶּה אוֹתָהּ אֶל בַּת מֶלֶךְ שֶׁנִּשֵּׂאת לָעִירוֹנִי, וְעִם שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ עִמָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בַּת מֶלֶךְ, וְהִיא מִתְחַבֶּרֶת אֶל עִירוֹנִי הַזֶּה. וְאִם כֵּן, תָּמִיד הִיא חֲסֵרָה, כַּאֲשֶׁר הִיא עִם הָעִירוֹנִי הַזֶּה. וְכָל אֲשֶׁר נוֹתֵן לָהּ, סוֹף סוֹף הִיא עִם הָעִירוֹנִי, שֶׁאֵינוֹ זִוּוּג שֶׁלָּהּ . וּלְכָךְ לֹא יָכֹל לַעֲשׂוֹת כְּפִי הָרָאוּי לָהּ, שֶׁהִיא בַּת מֶלֶךְ....
- תנחומא לח ג
וכשהרוח באה, מיד כורעת ומשתחווה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אותה שעה אומר הקדוש ברוך הוא לרוח: היכנסי בטיפה זו שביד פלוני.
פתח הרוח פיו ואומר לפניו: ריבונו של עולם, די לי העולם שהייתי דר מיום שבראתני.
(מספיק לי מקום המגורים הראשון שלי=עולם הנשמות)
למה רצונך להכניסני בטיפה זו סרוחה (טיפת הזרע) , שאני קדושה וטהורה, ואני גזורה מגזרת כבודך?
מיד אומר הקדוש ברוך הוא לנשמה, עולם שאני מכניסך בו, יפה יהא לך ממה שהיית דרה בו, ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו.
מיד מכניסו הקדוש ברוך הוא לשם בעל כורחו. ואחר חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו. ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יצא משם ושלא יפול. ומכניסין אותו שם נר דלוק על ראשו...
ומטייל אותו המלאך מן הבקר ועד הערב, ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו ומקום שהוא עתיד להיקבר בו, ואחר כך מוליכו ומטיילו על כל העולם ומראה לו את הצדיקים ואת הרשעים, ומראה לו הכל. ובערב חוזרו לתוך מעי אמו, והקדוש ברוך הוא עושה לו שם בריח ודלתיים...
לסוף מגיע זמנו לצאת לאוויר העולם. מיד בא אותו המלאך ואומר לו באותה שעה, הגיע זמנך לצאת לאוויר העולם.
והוא אומר לו: למה אתה רוצה להוציאני לאוויר העולם?
אומר לו המלאך: בני תדע שעל כורחך אתה נוצר.
ועכשיו דע שעל כורחך נולדת.
ועל כורחך אתה מת.
על כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
ואינו רוצה לצאת משם, עד שמכהו ומכבה לו את הנר שהוא דלוק על ראשו ומוציאו לאוויר העולם בעל כורחו.
מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו וכל מה שהוא יודע.
ולמה התינוק בוכה ביציאתו?
על מה שאבד מקום הנחה והרווחה ועל העולם שיצא ממנו...
לסוף הגיע זמנו, בא לו אותו המלאך ואומר לו: תכירני.
אומר לו: הן.
ואומר לו: למה באת לי היום מכל שאר הימים.
אומר לו המלאך: כדי להוציאך מן העולם, כי הגיע זמנך להיפטר.
מיד מתחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו. ואין הבריות מכירין ולא שומעין את קולו, חוץ מן התרנגול בלבד.
ואומר למלאך: הלא כבר הוצאתני משני עולמות והכנסתני בזה העולם.
ואומר לו המלאך: והלא כבר אמרתי לך:
שעל כורחך נוצרת,
ועל כורחך נולדת,
ועל כורחך אתה חי,
ועל כורחך אתה מת,
ועל כורחך את עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא.
- תניא פרק ד'
'ולכן אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא
כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה' ולכן נקרא בשם זיו השכינה
אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל (אין מחשבה תופסת בו כלל ) כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא בהן ...
- תורה אור מקץ לט ג
בחינה הראשונה נקראת 'בכל נפשך'. ועל דרך זה היתה אהבה ויראה של הנשמה בגן עדן לפי ערך ההשגה. והשנית נקראת: 'בכל מאדך'. כי מאד פירוש בלי גבול. היינו שאין כלי הלב מכיל האהבה ויראה העצומה עד שנעשה בחינת אור מקיף... ולזה היה תכלית ירידת אור הנשמה מגן עדן לעולם הזה בכדי שתבא לבחי' בכל מאדך ...
והנה, לתוספת ביאור תיבת (דברים ל יד): "לעשותו", וגם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעולם הזה להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וס"א, מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח, כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה, רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כנ"ל, ואם כן, למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה ליגע לריק ח"ו, להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו, ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושיה ולשמח לבם בה' השוכן אתם בתוך תורתם ועבודתם?
והוא בהקדים לשון הינוקא על פסוק (קהלת ב יד): "החכם עיניו בראשו": (זהר פרשת בלק): "וכי באן אתר עינוי דבר נש? כו' אלא, קרא הכי הוא ודאי, דתנן: לא יהך בר נש בגילוי' דרישא ארבע אמות. מאי טעמא? - דשכינתא שריא על רישיה. וכל חכם, עינוהי ומילוי ברישיה אינון, בההוא דשריא וקיימא על רישיה.
וכד עינוי תמן, לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר-נש איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא. ושלמה מלכא צוח ואמר: "ושמן על ראשך אל יחסר", דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא, ואינון עובדאן טבאן, וע"ד "החכם עיניו בראשו"". עד כאן לשונו.
והנה, ביאור משל זה, שהמשיל אור השכינה לאור הנר, שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על-ידי מעשים טובים דווקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל להיות היא כשמן לפתילה.
מבואר ומובן לכל משכיל: כי הנה:
נשמת האדם, אפילו הוא צדיק גמור, עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אף על פי כן אינה בטילה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור ה' ממש, להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור, רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו.
מה שאין כן המצוות ומעשים טובים, שהן רצונו יתברך, ורצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים, שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ברוך-הוא, וירידת המדרגות עד שיוכלו להתהוות ולהבראות יש מאין ודבר נפרד בפני עצמו ולא יבטלו במציאות כנ"ל, מה שאין כן המצוות, שהן פנימית רצונו יתברך, ואין שם הסתר פנים כלל, אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך, והיו לאחדים ממש ביחוד גמור.
והנה, ענין השראת השכינה הוא גילוי אלהותו יתברך ואור אינסוף ברוך הוא באיזה דבר, והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי, שאז הוא ששורה ומתגלה בו ה' אחד. אבל כל מה שלא בטל אליו במציאות לגמרי, אין אור ה' שורה ומתגלה בו. ואף צדיק גמור, שמתדבק בו באהבה רבה, הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל באמת, כי אמיתת ה' אלהים אמת הוא יחודו ואחדותו שהוא לבדו הוא ואפס בלעדו ממש. ואם-כן, זה האוהב, שהוא יש ולא אפס, לית מחשבה דיליה תפיסא ביה כלל, ואין אור ה' שורה ומתגלה בו אלא על ידי קיום המצות, שהן רצונו וחכמתו ית' ממש, בלי שום הסתר פנים.
הגהה (וכאשר שמעתי ממורי עליו השלום פירוש וטעם למה שכתוב בעץ חיים, שאור אין-סוף ברוך-הוא אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו תחלה בספירת חכמה, והיינו משום שאין-סוף ברוך-הוא הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו')
והנה,
כשהאדם עוסק בתורה, אזי נשמתו, שהיא נפשו האלהית, עם שני לבושיה הפנימים לבדם - שהם כח הדיבור ומחשבה, נכללות באור ה' אין-סוף ברוך-הוא, ומיוחדות בו ביחוד גמור, והיא השראת השכינה על נפשו האלהית, כמאמרם ז"ל, שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו.
אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית, שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש, צריך לקיים מצות מעשיות, הנעשים על ידי הגוף ממש, שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור, והוא לבוש השלישי של נפש האלהית. ואזי גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב, ונכלל ממש בקדושה כנפש האלהית ממש, מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה, שבלעדו לא היתה נפש האלהית פועלת בגוף כלל, כי היא רוחניית והגוף גשמי וחומרי, והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו וכל הגוף.
ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו, שהן מדותיה הרעים, עדיין לא נכללו בקדושה, מכל מקום, מאחר דאתכפין לקדושה, ובעל-כרחן עונין אמן ומסכימין ומתרצין לעשיית המצוה על ידי התגברות נפשו האלהית שבמוח ששליט על הלב, והן בשעה זו בבחינת גלות ושינה כנ"ל, ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו, דהיינו שכח נפש החיונית המלובש בעשיית המצוה הוא נכלל ממש באור ה' ומיוחד בו ביחוד גמור,
וע"י זה ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף, וגם על הגוף הגשמי, בבחינת מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו. וזהו שנאמר "ושכינתא שריא על רישיה" על דייקא. וכן אכל בי עשרה שכינתא שריא.
והנה, כל בחינת המשכת אור השכינה, שהיא בחינת גילוי אור אין-סוף ברוך הוא, אינו נקרא שינוי חס ושלום בו יתברך ולא ריבוי, כדאיתא בסנהדרין דאמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל "אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא, כמה שכינתא אית לכו?" והשיב לו "משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו'", והמשכיל יבין.
והנה, תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי אור אין-סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות.
כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה, כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור אין-סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה בדבר שהיה תחילה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית, כגון:
קלף התפילין ומזוזה וספר תורה, וכמאמר רז"ל "לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך",
וכן אתרוג שאינו ערלה הגהה (שהערלה היא משלש קליפות הטמאות לגמרי שאין להם עליה לעולם, כמו שכתוב בעץ חיים, וכן כל מצוה הבאה בעבירה ח"ו).
ומעות הצדקה שאינן גזל,
וכיוצא בהם. ועכשיו, שמקיים בהם מצות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין-סוף ברוך הוא, שהוא רצונו ית' המלובש בהם, מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו ית'.
וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה, הוא מתלבש גם-כן בעשיה זו, ועולה מהקליפה, ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו ית', ובטל באור אין-סוף ברוך הוא.