הרב אופיר פריד 08.11.21
- 'שם משמואל' בראשית פרשת ויצא תרע"ז
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. להתבונן ביעקב שתחילה לקבל את הברכות ואח"כ הוצרך להיות בגלות לבן, והרי בצדיקים מצעריהם קודמים למברכיהם כברש"י (כ"ז, כ"ט), כי הצדיקים תחילת יסורין וסופן שלוה , ואם כן, הברכות שהשיג שהן תכלית השלימות, אחר היו צריכות להיות אחר כל היסורין. והרי אנו רואין כאן להיפוך שקודם הברכות ישב אוהלים בשלוה והשקט ומנוחה, ואחר הברכות סבבוהו רעות רבות וצרות לבן ועשו דינה ויוסף, כבמדרש (פ' פ"ד) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, עד שכמעט שעבר מן העולם בהיותו בן שלושים ומאת. שנה ישב בשלוה במצרים, אני יתכן זה:
- המשך שם...
ונראה, דהנה בזוהר הקדוש (קנ"ב ב) ויצא יעקב וגו' ר' אבא פתח אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת, ומאריך בדרשא דהאי קרא, ואינו מובן כ"כ מה ענינו לויצא יעקב.
- המשך שם...
ונראה על פי מה שהגדנו כבר במקום אחר בהפרש שבין השופט לבין המלך, שלכאורה היתה תעודתם אחת לשפוט את ישראל וללחום מלחמותיהם, ומה היה חטא בני ישראל כששאלו להם מלך, הלא כך היא המצוה ושלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, למנות עליהם מלך וכו'. ופירשנו כי מדת המשפט היא להעמיד כל אחד בשלו, וכענין שכתוב (תהלים קי"ט, קכ"א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, שבעשיית ישראל המשפט שלא להניח לעשוק אחד מחברו, זוכין לעומתו שלא יהיה ביכולת שום נברא לעשוק דבר מה השייך לישראל. ועל כן ארץ ישראל הראויה מעולם לישראל אלא שעשוקה היתה ביד זולתם, וכמו שפירש"י בפסוק (י"ב, ו') והכנעני אז בארץ, הועילה לזה זכות השופט לכבוש הארץ וללחום נגד הבאים לעשוק אותם מידם. ועל כן תעודת השופט, באשר הוא מרכבה למדת המשפט, לעשות משפט בישראל ובזכות זה ללחום מלחמת מצוה של ישראל שהיא כיבוש ארץ ישראל מיד העושקים אותה שהם הכנענים, או להציל את ישראל מכל השאטים אותם מסביב, אבל אין ענין שופט למלחמת הרשות כלל.
- המשך שם...
אך תעודת המלך היא להרחיב גבול הקדושה נוסף על נחלתם שמעולם, וכמו שכבש דוד המלך עליו השלום את סוריא. אלא שחכז"ל תפסו עליו במה שכבש את סוריא קודם כיבוש כל ארץ ישראל. ומכלל שהסדר היה לכבוש תחילה את ארץ ישראל שהיא מדת השופט, ואח"כ ללחום מלחמת הרשות כדי להוסיף ולהרחיב גבול הקדושה. ועל כן כמו ששופט ישראל הוא מרכבה למדת המשפט כן מלך ישראל הוא מרכבה למדת המלכות, וידוע במקובלים ענין מדת מלכות שמים שיורדת למטה לעולמות הנמוכים ללקט אורות ולהרחיב גבול הקדושה, ומלך ישראל היה מרכבה למדה זו. וזה היה חטא ישראל ששאלו להם מלך קודם זמנו בעוד שעדיין לא היתה כל הארץ נכבשת והיו צריכים עדיין להתנהג על ידי שופט:
- המשך שם...
ובדוגמא זו יש לומר שהיה ענין יעקב. שהבכורה והברכות מעולם היו ראויות לישראל, אלא שהנחש הקדמוני היה רוצה לעשוק זה מן הקדושה, והיה מענין יעקב כמדת השופט שלא להניח לעשוק דבר מה מישראל, והשתדל בדבר עד ששב הכל למקום הראוי לו, והיה כענין כיבוש הארץ תחילה ע"י השופט. אך אחר שנתבצר גבול הקדושה נתבקש עוד להרחיב גבול הקדושה ולצאת לחו"ל ללקט אורות, וכענין תעודת המלך וכיבוש סוריא, וזהו ענין יעקב שהלך חרנה וכל מאורעותיו אח"כ.
- המשך שם...
ולפי זה יובנו דברי הזוהר הקדוש, דפתח פתחא להאי פרשתא מהא דכתיב אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת, שענין משפט וצדקה מקבילים נגד שתי המדות הנ"ל. מדת המשפט היא להעמיד את כל אחד בשלו ולהיות נשמר מהיות עשוק מזולתו. ומדת הצדקה היא להשפיע להעני אף שאין להעני חוב עליו, והיא התרחבות גבול ההשפעה יותר מכפי המשפט, שהמשפט הוא שלא יהיה נעשק מזולתו לבד, אבל צדקה היא התפשטות והרחבת חלקי הטוב ונדיבות הלב. על כן במדת המשפט מעוררין למעלה שיהיו ישראל נשמרים מעושק אדם, ובמדת הצדקה מעוררים למעלה התרחבות והתפשטות גבול ישראל. אם כן יפה פתח פתחא להאי פרשתא מהכא, הישיבה בבאר שבע ובזוה"ק דהוא כללא דארעא דישראל, והיה מעין מדת השופט שעליו יסוב הקרא אשרי שומרי משפט, והא דוילך חרנה היא התפשטות והתרחבות גבול הקדושה, והיא מדת המלך, וזה זוכין בזכות עשיית הצדקה.
- המשך שם...
ואפשר לומר עוד שזהו ענין שם יעקב וישראל. שהענין להציל העשוק מיד עושקו צריכין לעשות בתחבולות ועקבה, כמ"ש (תהלים י"ח) ועם עקש תתפתל, ואין לך עיקש יותר מזה שבא לעשוק מגבול הקדושה. אבל שם ישראל הוא על התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, כמו שכתוב (בראשית ל"ב) כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. והנה שתי המדות האלו, כמו בכלל כן הוא בכל פרט ופרט, ולעומת שם יעקב וישראל יש בכל פרט ופרט שני הענינים תפילה ותורה. שצריך כל אדם להיות נשמר מעושק הסטרא אחרא שרודפין אחר האדם לתפשו במזימות זו חשבו, והוא ענין תפלה להיות נושע מכל הקמים על האדם, אך תורה היא התפשטות גבול הקדושה. א"כ תפלה ותורה מקבילות לשם יעקב וישראל.
- המשך שם...
וכשנדקדק נמצא שבכל פרשת מתן תורה כתיב שם ישראל זולת פעם אחת כה תאמר לבית יעקב, וע"ז פירשו ז"ל שהכוונה על הנשים, וידוע שאשה אין דרכה לכבוש, ואיננה בענין התרחבות והתפשטות גבול הקדושה:
- המשך שם...
ולפי האמור יש לפרש נמי הא דאמרו ז"ל (ברכות י"ג א) לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא יהיה שם ישראל עיקר ויעקב טפל לו. כי ענין זה להיות נשמר מעושק כוחות החיצונים נוהג בכל אדם תמיד אפילו בגדולים שבגדולים ואי אפשר בלי השם הזה, ועל כן אי אפשר שיהיה נעקר שם זה אף אחר שנקרא ישראל:
- המשך שם...
ויש לומר שזהו נמי ענין זכור ושמור בשבת, שמור מקביל לשם יעקב, להיות נשמר שלא יעול סטרא אחרא בחלל דילה כבזוה"ק, וזכור הוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה מקביל לשם ישראל:
- ישעיהו פרק א פסוק כז
ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה :
- מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו פרק א פסוק כז
(כז) במשפט, בצדקה. דע כי צדקה ומשפט הנרדפים בכתבי הקדש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו , כמ"ש צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל (דברים ל"ג כ"א), וכן בארנוה בכל מקום בתנ"ך.