הרב אופיר פריד 10.01.22
יסודות אמונה מתוך פרשת השבוע -
פרשת בשלח – ויאמינו בה' ובמשה עבדו
- שמות פרק יד
(ל) ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים:
(לא) וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו:
- ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, קנד
כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו' (יונה ד' י') וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו. וזה פירוש (שמות י"ד ל"א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו פירוש משה רצה לומר כלל ששים ריבוא נפשות ישראל בדור ההוא האמינו שהשם יתברך חפץ בהם [וממילא גם כן במשה אשר הוא ממש הם וכמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא קכ"א ב) שכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתיחד הדיבור למשה...] ורוצה ומקבל נחת רוח מן חלק הטוב שבהם:
- שפת אמת ויקרא פסח תרל"ט
ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וידוע מה שכתוב בספרים כי ע"י אמונת חכמים יכולין לבוא לאמונת הבורא יתברך, כי אמונתו למעלה מאמונת חכמים. אבל הוא בחינת אני ראשון ואני אחרון. כי יש אמונה בה' מקודם וזה מביא לאמונת חכמים ואח"כ באין לאמונה אמיתית בהשם יתברך. וכן הסדר בכאן ויאמינו בה' אח"כ ובמשה ואח"כ אז ישיר כו' שבהשירה באו בני ישראל לאמונה אמיתית כנ"ל. והוא כלל ופרט וכלל...
- ליקוטי מוהר"ן תורה רפב
דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה.
...וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד (כמבואר אצלינו כמה פעמים) ואפי' כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה ח"ו, אעפ"כ אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא ג"כ מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא ג"כ מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב, כי עכ"פ איך שהוא, עכ"פ היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל...
- המשך שם...
[והזהיר רבינו ז"ל מאד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך, ולבל יאבד עולמו לגמרי ח"ו, כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קילקולם שקלקלו מעשיהם כל אחד מפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובן מייאשים עצמן לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין...]
- בית הבחירה (מאירי) מסכת אבות פרק ב, משנה ד
ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כלומר הוי מתפחד בעצמך בזקנותך כבילדותך שלא תתן בעצמך מקום והכנה לעבירה על סמך שתבטח בעצמך לומר שכל כך הוחזקת בעיניך לטהרה שאין פרצה קוראה לך ואין שום הכנה מזקת לך בכך כענין שאמר שלמה אני ארבה ולא אסור (סנהדרין כ"א ב') וכן לא יניח מה שעלה בידו מן המוסר והמדות ומן החכמה כשיאמר כבר עלה זה בידי אלא יתמיד במעלותיו כמה שיוכל שהכל אפשר שיסור ממנו ושלא יאמין בכל אלו כלל עד יום מותו והוא ענין טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו שאין ראוי לאדם לבטוח בעצמו וכן שאי אפשר להאמין בו ולסמכו בצדיק לעולם עד יום המות והרי אמרו ז"ל (ברכות כ"ט א') ביוחנן כ"ג ששימש פ' שנה בכהונה גדולה ונעשה צדוקי:
- ספר חסידים (מרגליות) סימן קסא
ואם עמדת בנסיון גדול אל תאמין בעצמך עד יום מותך לומר הואיל ולא חטאתי בזה הגדול לא אחטא יותר לפי שאין יצר הרע של היום שוה לשל אתמול לפיכך אפילו באותו דבר שמא למחר לא תוכל לסבול. שהרי דוד לא חטא באביגיל וחטא בבת שבע, דוד לא חטא ברודפיו שרצו להרגו ולא שלח ידו במשיח ה' ולא נתן רשות לאבישי לשלוח יד בו ולבסוף חטא באוריה שהיה מבקש טובתו.
- הראי"ה קוק זצ"ל, אורות התורה פרק ט, ב
האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה לו נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תֵּתַע הנפש בתוהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחוייב להאמין שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה, ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו לההתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד, ג"כ אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החקים המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה, שבקרבו.
וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד, בחייו, בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים.
- שמונה קבצים, קובץ ח, נח
חסרון אמונה ביסוד הטוב מביאה מורך הלב, וזה המורך גורם, שאי אפשר לאדם לעמוד במערכה הרוחנית של החפצים הנשגבים. חושש הוא שמא איננו ראוי להתשוקות הרוממות, שהנשמה כ"כ מתאוה אליהן, ומתוך כך הולך הוא ונופל, מתנונה ומתדלדל. וזהו כל היסוד של הנפילה אשר להאדם, שהביאה אותו לידי המהומה והמגערת, העלבון והמשטמה ושפיכת דמים רבים - חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו. ישראל הם יסוד האמונה בעולם, אמונת ד' בכל הודה מתגברת והולכת בכנסת ישראל, ועל כן היא רק היא היתה, הוה ותהיה מאירה באור הטוב של האמונה העליונה בעולם. היא הינה האומה היחידה השומרת את טהרת האמונה וחסנה. ישראל עזין שבאומות.
- פנקסי הראי"ה - חלק ראשון, תקופת יפו (תרס"ד-תרע"ד), פנקס ד - פנקס יג: ראשון ליפו, קי
צריך האדם להביט על חסרונותיו בקורת רוח, כדי שיהיה מלא אמץ הלב לתקן אותם תמיד. מובן שזהו אחר שכבר שנאת הרע קבועה היא יפה בליבו ונפשו.
- הראי"ה קוק זצ"ל, מדות הראיה – גאוה, אות כה
בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את הויתו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור.
- אורות הקודש, חלק ג - מוסר הקודש, עמוד רכא, דרך מיוחדת - יט
כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא עובד על פי אופן ההכרה והרגשה המיוחדת שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, חברות עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנות שוטפים אל תוכו מעולמות זרים , שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם מלואים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם , גדולה ענותנית זו מאשר היא את האדם, ומביאתו לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלול מיוחד, באורח צדיקים מיוחדים שלו , ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה, מהאות המיוחדות שלו , יצא לו עזו ואורו.