הרב אופיר פריד 24.01.22
יסודות אמונה מתוך פרשת השבוע -
פרשת משפטים – "שבת הארץ" (טעמי השמיטה)
- שמות כג,י; פרשת משפטים
(י) ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה:
(יא) והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך:
(יב) ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר :
- ר' משה אלשיך על שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק יב
ושמא תאמר אולי עשיתי כן למען בני אדם היגעים שש שנים בחרישה וזריעה למען ינוחו שנה אחת בשבע, לא כן הוא. כי הנה זה להם לכלם כאחד היה צודק בשבת בראשית, כי ששת ימים בלבד תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות ממלאכה. ואף גם זאת אין הכונה רק על סוד השבת וקנין נפש יתירה מאתו יתברך, ולא למען ינוח מיגיעה. כי הנה מה שהוא למען ינוח הוא שורך וחמורך, אך בבן אמתך שחייב במצות והגר אינו למען ינוח רק כדי שינפש כי גם אליו יגיע נפש יתירה בצד מה. וכל שכן אתה בן הישראלי שתקנה נפש יתירה וקדושה רבה, ומנוחת הגוף הוא דבר נמשך מאליו וטפל אל הדבר הזה. ואם כן גם בארץ הקדושה השביעית תחול בה רוח קדושה בשנה השביעית כנודע ליודעי חן:
- ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לט
ואמנם כל המצות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל וגו', ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה, ומהם חנינה בעבדים ועניים כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים, ומהם עיון בתקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים אי אפשר בה מכירה לצמיתות, והארץ לא תמכר לצמיתות, וישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו.
- כלי יקר ויקרא פרק כה פסוק ב
...אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה'. כי חשש הקדוש ברוך הוא פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי.
...ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעוון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלוש שנים וכמו שנאמר (ירמיה ה א) שוטטו בחוצות ירושלים ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקדוש ברוך הוא בעצמו בעלה ואדונה כי לו יתברך הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה.
- רש"ר הירש שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק י
בקיום מצוות השמיטה מודיעה אומה שלמה קבל עולם, כי ארצה לה', והוא אדונה האחד והיחיד והאמיתי; בשנה השביעית היא מושכת את ידה מלהשתמש בזכות בעלותה על האדמה, וברגש של כניעה היא מחזירה את אדמתה לאדון הארץ. בעשותה כן היא מכריזה על עצמה כעל "גרים ותושבים" על אדמתה שלה, ומיד ירכינו גאים ראשם. גסי הרוח, שהיו יושבים בטח על אחוזותיהם, והיו נוהגים במחוסרי - רכוש באטימות הלב ובהרמת ידים, - עתה ינהגו דרך חסד ואהבה בגרים ובעניים, וגם חיית השדה תיחשב כיצור בעל זכויות, כי אכן אחת היא אדמת ה', שעליה כולם יושבים יחד:
- רש"ר הירש שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק יב
(יב) כשם ששנת שבת - הארץ קובעת את מעמד האומה בארצה, כן יום השבת קובע את מעמד האדם בעולם. בקיום מצוות השבת מכריז האדם ומודיע, כי לה' העולם והאדם, - הוא בראם והוא אדונם; ביום השביעי מושך האדם את ידו מלמשול ביצור איזה שהוא, וברגש של כניעה הוא משעבד את עצמו ואת עולמו לבורא - עולם. בעשותו כן, הרי שמצות השבת מחנכת אותו לכבד כל יצור עמו, שהכל שווים לפני ה' ואב אחד לכולם. פירוק זה של ממשלת האדם על כל היצור הוא תכלית - לוואי של השבת, יום כניעת האדם לפני ה' - למען תבוא מנוחה לבהמת העבודה והמשא, וינפש ("ישוב אל נפשו") גם בן האמה והגר, ויזכור את כבוד - האדם שבו ויבין שתכליתו בחיים - תכליתו שלו היא:
- שם משמואל ויקרא פרשת בהר שנת תר"ע
להבין ענין שמיטין ויובלות -
...ובזה יש עצה נכונה לכל איש איך לבוא למצות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה, שבאם יודע אדם היטב את מהות נפשו שאין לו שום חיות רק מצד הכלל, ובאשר חברו גם הוא מכלל ישראל א"כ הרי הוא כאחד מאבריו, ולמשל כאשר תצמח לו מכה בידו אף שכל הגוף סובל יסורים מן המכה אינו מואס בה לחתכה לגמרי מפני שתקונו של היד אצלו הוא יתר על קלקולו באשר הוא משלים את חסרונו שסובל ממנה יסורים, וכמו כן יחשוב את חברו אף שסובל ממנו עולה, התועלת והתיקון שיש לו ממנו באשר הוא אחד מאברי הכלל הוא יותר מן הקלקול, ואיש כזה אף שאינו נרצה מצד הפרט הרי הוא נרצה מצד הכלל, ובאמת שמזה יוכל לבוא להשלים את כל פרטי אברי נפשו להיות נרצה אח"כ גם מצד הפרט. והנה לענין זה באו מצוות שמיטין ויובלות. כי שמיטה היא מצד הכלל להיות כולם אחד כמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' שיהי' יד כולם שוה וכל ישראל כאיש אחד חברים, ואז הם מרוצים מצד הכלל. ומצות יובל היא עוד יותר מזה, כי ע"י השמיטין והספירה זוכין ליובל לשוב איש אל אחוזתו.
- הקדמת הראי"ה זצ"ל לספר 'שבת הארץ'
...שנת-שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ.
שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'", שנת שויון ומרגע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל הישר האלהי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלהי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". אין חלול-קדש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות-יבולה של שנה זו וחמדת-העשר, המתגרה על-ידי המסחר, משתכחת "לאכלה ולא לסחורה". עין-טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ד' אשר בפרי-הארץ, "לאכלה ולא להפסד". והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על-ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחמרי "לאכלה ולא למלוגמא ולא לרפואה, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין". רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל, "שנת שבתון יהיה לארץ, - שבת לה'".
- שמות פרק כב
(כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך:
- רש"ר הירש שמות פרשת משפטים פרק כב פסוק כד
(כד) אם - כסף תלוה וגו'. אם נשווה את המקראות, שבהם בא "לוה" במשמע שמחוץ ליחסי מלווה ולווה, הרי שיתברר לנו, שמשמעו של "לוה" הוא בעיקר: להימשך ולהיספח אחרי זולתו להתחבר אליו, באופן שהתחברות זו תקדם את שלומו וטובתו... "הלוה" בבנין הפעיל יהיה אפוא משמעו: ליצור קשר התחברות אליו מצד אדם אחר למען טובתו שלו, להביאו לידי התחברות והשתתפות עמו, ולא על מנת שהתחברות זו תקפח את עצמאותו, אלא על מנת שיפיק תועלת ממנה; וכאן - על - ידי "כסף", הווה אומר: על - ידי מתן כסף לשימושו. המושא הוא הלווה עצמו, ולכן נאמר כאן: את - עמי את - העני. הכסף הוא האמצעי...
ויהיה אפוא זה הפירוש המילולי: אם תביא את עמי, את העני קשור עמך, לידי התחברות הדוקה אליך על - ידי כסף וכו'...
לא רעיון הצדק המופשט מתגלם בה, אלא השכלה חברתית בני עם ישראל בניה על ההכרה, שכל נכסינו מופקדים בידינו מאת ה'.
- הראי"ה קוק זצ"ל, עין איה ברכות חלק ב', מסכת שביעית, יב.
התכלית העקרית של שמיטת החוב בשביעית הוא מפני כי קרא שמיטה לד', להוציא את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים , מפני שהצרכו להם איזה פעם להלוה, שהכניעה והעבדות תהיה מוטבעת בלב מי שירגיש על עצמו חוב לחבירו "עבד לוה לאיש מלוה" !, והשיעבוד הזה אילו להכניע את ישרי לב לפני עשירים תקיפים שיהיו המה המלווים. על כן תבא השמיטה ותיר אלה החרצובות עם היסוד העקרי להעיר שיסוד הקניינים הוא מחובר עם התכלית העליון הכללי, שהוא הטוב המשותף לכל המקומות יצורי ד'.