הרב אופיר פריד 11.10.21
. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת לך לך סימן א
ויאמר ה' אל אברם לך -
1. (א) ילמדנו רבינו אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים שמהלך , רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם ר' שמואל אמרו אסור לקבל עליו מלכות שמים מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכוין לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיעה ביחוד. השם ויקרא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו) כל אחד ואחד בכוונת הלב ואח"כ בשכמל"ו =ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד=, וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך רצה עומד רצה יושב שכך כתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. .
- ר' שמואל מסוכטשוב, 'שם משמואל' בראשית פרשת לך לך שנה תרעד
ונראה דהנה כתיב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברמב"ן - שהיה נודד והולך וכו' עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת אז נתקיים אל הארץ אשר אראך. ויש להבין דלכאורה יותר יצדק לומר אל הארץ אשר אומר אליך, שהרי אתה אומר שהכוונה היתה על האמירה, וגם באמת לא מצינו שהיה מראה לו אז את הארץ ולמה אמר אשר אראך.
- שם משמואל בראשית פרשת לך לך שנה תרעו
...ונראה שמאמר לך לך קיים לעולם, וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין י"ז) קול גדול ולא יסף לא פסק, שעד היום הקול קיים ומי שראוי לזה עודנו זוכה לשמוע את הקול, כן נמי במאמר לך לך הוא מאמר נצחי קורא בקול לכל איש ואיש להשתלם בגוף ונפש ושכל.
- המשך הדרשה של שנת תרעד
אך נראה דהנה ידוע שמדתו של אברהם אבינו עליו השלום היתה אהבה וחסד. ובמכילתא לאוהבי זה אברהם ופירש הרמב"ן שאברהם מסר נפשו באהבה כענין שכתוב חסד לאברהם. והנה ענין אהבה אינו שייך אלא בדבר שרואה ומכיר, ועל כן איתא בספרי (הובא ברש"י בפרשת ק"ש) ואהבת ומהי האהבה והיו הדברים האלה וגו' מתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו.
- המשך שם...
ועל כן אברהם תחילת כניסתו לקדושה, טרם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, שבודאי לא היה זה בתחילתו, שהרי במדרש (במד"ר פ' ג') אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו ולא קרבו זה אברהם דכתיב אשר בחרת באברם ולא קרבו אלא הוא קרב את עצמו, אי אפשר שהיתה תחילת כניסתו לקדושה באהבה ודביקות אלא היתה בבחינת עול מלכות שמים שהשכיל שיש נמצא בורא עולם שאליו ראוי לעבוד במסירות הנפש. אך לעומת שהיה מקבל על עצמו עול מלכות שמים זכה אח"כ להיות מכיר את הבורא ואז יתכן לו לדבק נפשו באהבה. וע"כ נקרא אברהם לעולם בשתי מדות אלה ירא אלקים ובמדרש (פ' מ') הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם שנאמר כי ירא אלקים אתה, וכתיב (ישעי' מ"א) אברהם אוהבי, שהאהבה והדביקות שזכה להן היו רק לפי מכסת היראה ועול מלכות שמים שקדמו להן, וכענין (שמ"ר פ' ג') בשכר כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט:
- המשך שם...
ובזה יש לפרש את הארץ אשר אראך, דהנה אמרו ז"ל (ב"ר פ' ה') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והוא מלשון רצון ואהבה. ובזה שפיר יצדק לשון אשר אראך, כי לא תתכן אהבה רק למי שמכיר כנ"ל, וא"כ היא ארץ ישראל דלמטה וארץ החיים שלמעלה, וכמו בגשמיות כן ברוחניות, והיה זה במה שכתוב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת כמ"ש הרמב"ן:
- מדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור קה
אמר ר' יוסי בר חלפתא לר' ישמעאל בריה מבקש את לראות פני שכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד.
- המשך שם...
והנה המידבק באהבה שהוא הולך ומידבק בכל עת יותר ויותר עד בלי שיעור וגבול יצדק לכתוב בו לשון הליכה, אבל קבלת עול מלכות שמים יותר יצדק בה לשון עמידה כמ"ש (שמות כ') וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, (שם) ויעמוד העם מרחוק, כי מפאת העול ויראת השמים מפחד להתקרב לפנים ממחיצתו. וזה שאמר במדר"ת שלקבלת עול מלכות שמים אסור לו להיות מקבל כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה, אבל כשמגיע לואהבת רצה מהלך שאז יצדק נמי לשון הילוך:
- המשך שם...
ומעתה יובן הכתוב לך לך מארצך וגו', היינו שעד אז היה בבחינת קבלת עול מלכות שמים, ובכח זה היתה לו עמידה בכל מה שעברו עליו בארצו ומולדתו ובית אביו, אולם עתה נצטוה שילך מזה שהיה עד עתה בבחינת עמידה, היינו קבלת עול מלכות שמים לבדה, אלא יאחז צדיק דרכו בחינת הליכה, היינו להדבק באהבה אל הארץ אשר אראך. ומעתה דברי המדרש תנחומא נאותים מאד לענין הפרשה והם פתיחה טובה לבוא לענינה:
- המשך שם...
והנה ידוע דכל ענין אבות הוא סימן לבנים בכלל ובפרט. ויש לומר דלעומת בחינת עמידה ובחינת הליכה כנ"ל שבאברהם, הם ששת ימי המעשה ושבת. דבששת ימי המעשה עיקר עבודת האדם היא קבלת עול מלכות שמים והיא תפילין שמא דמארך עלך, ולעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא כבש"ס ע"ז (ה' ב), והיא בחינת עמידה כנ"ל. ויש לומר רמז לזה במדרש (פ' ל"ט) תמן קריין לפועלא טבא עמידה, שאז האדם הוא בחינת פועל לבד, היום לעשותם. אבל כשהגיע יום שבת שהוא דביקות באהבה ורצון, ושבת הוא מעין עוה"ב והוא מעין למחר לקבל שכרם, וזה שאומרים בשבת ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, להיות מתקרב והולך, ובזוה"ק דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהיינו שבשבת אין העבודה בבחינת עול רק בחינת אהבה ורצון, ע"כ היא בחינת הליכה:
- הראי"ה קוק זצ"ל, אורות הקודש חלק ג - ראש דבר / עמוד ל / יג
הבטלנות הנמשכת לפעמים ע"י יראת שמים, באה מחסרון הבירור לדעת מה בין טוב לרע, בתכונות הנפשיות. ומתוך שההשפעה הרצויה של קבלת עול מלכות שמים היא בודאי להחליש את הרע שבנפש, מחלשת היא בחסרי בירור את כללות הכח, בין הכח הרוחני, דהיינו העצמיות המחשבית, על ידי מה שבאה להחליש את הצד המקולקל שבמחשבה, בין הכח החמרי, שהוא התעודדות החיים, חשק העבודה ומרץ הפעולה. והדעה הנכונה צריכה היא תמיד להשיב ליראי ד' את אבדתם הגדולה הזאת, לדעת שיראת ד' בטהרתה מוכרחת היא להוסיף אומץ כח בכלל, ולהוציא אל הפועל את כל סגולה צפונה בתוך הנפש להשכיל ולהיטיב, ושלילתה אינה מכוונת כי אם לגבי הצד הרע שבנפש, מקור המדות הרעות, והמעשים המקולקלים, שבהיות הנפש טהורה ומנוקה מהם הרי היא עולה במעלות החיים בהרחבה גדולה ובתוספת ברכה רבה.
- אגרות הראיה, כרך א, אגרת מד
התכונה הישראלית האמיתית, הקבועה בעמק הנשמה העברית, היא ברכת אברהם אבינו ע"ה , שהעיד עליו הכתוב: "זרע אברהם אוהבי", עצם החיים הישראלים הם כלולים רק בנקודת אהבת השי"ת, ואהבת שמוית' דוקא בשם ד' אלהי ישראל. כל יתר תנאי החיים, הרבים והרחבים, הפרטיים והכלליים, הנם רק תוצאות ומילואים ליסוד החיים ההקריים. זאת היא התכונה המדעית שלנו, שנת גברה בנו בראשית טל ילדותנו , והיא הולכת עמנו עד. ואע"פ שלפעמים היא מתעלמת, היא עומדת דוקא בשביל זה לחזור ולהגלות בכח יותר גדול, כחק כח כביר ואדיר שסבל זמן רב מכח עוצר ומונע, שכשמתגבר עליו הוא ברעם כח אמיץ בנפץ וזרם. זאת התכונה לא השתנתה הלאה תשתנה . מקבלות לפעמים איזה שינוי, אבל לא התוכן הפנימי.